מאיה בלזיצמן - מאיה בלזיצמן

מאת: וולדורף

כשהייתי צעיר אני זוכר היטב את להקת ה"סיקסטיז". למה אני זוכר אותה? כי היא באה להופיע בפרבר שכוח האל בו גדלתי. דווקא היא, להקת קאברים מזדקנת של להיטי שנות השישים, מצאה לה קהל מחוץ לתל אביב. היא ולא נאמר להקות כמו "איפה הילד" או "מופע הארנבות של דוקטור קספר" שזכו להתעניינות תקשורתית באותה תקופה אבל כנראה לא להרבה יותר מזה. למה אני נזכר ב"סיקסטיז" כשאני שומע את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן? כי גם היא כמוהם מהללת תקופה מהעבר ושרה את להיטיה עשרים שנה מאוחר מדי. מה גרם לה לעשות את זה? כי אנחנו מדינה מוכת נוסטלגיה שלא יודעת להעריך דברים בזמן אמת ובו בעת מהללת את העבר. האם היא הייתה צריכה לעשות את זה? אם יש לה מטרות אמנותיות – ברור שלא. למה שאמן שמכבד את עצמו יאכיל את הטרול הנוסטלגי, אם זה לא עבור בצע כסף. במקרה הספציפי הזה, נראה לי שהיא נשארה קרחת משני הכיוונים.

אפרים שמיר וגנבי הזמן

מאת: וולדורף

אפרים שמיר חווה פריחה שלא ידע מאז ימי כוורת. הוא חד, חריף, נוקב וזוכה לפופולאריות רבה בשל כך. להיות בעדו זו ללא ספק אחת התובנות הנכונות של השנה. בפייסבוק, כן? לא חייבים לחכות לחוויות מרופא השיניים כדי לגלות שלשמיר יש את הדבר הזה שחשבנו שהוא איבד כבר מזמן – יש לו קול. בנושאים פוליטיים וחברתיים, לפעמים בנושאי תרבות, הרשת החברתית גילתה לעולם שלשמיר יש מה לומר ואותנו זה מעניין לשמוע. שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על המוזיקה שלו.

עידן עמדי - עידן עמדי

מאת: סטטלר

איך אפשר לא לפרגן לעידן עמדי? זה בלתי אפשרי. הרי הוא שירת בקרבי. לא לפרגן לעידן עמדי משמעותו כנראה שאתה סמולן עוכר ישראל, מחרים-עוגיות-עבאדי שלא עומד בצפירה. בטח שמעת את האלבום שלו עם סושי ביד אחת ודגל ישראל בוער ביד השנייה (כדי להדליק את הנרגילה). משתמט מסיבות קוקסינליות. ובכל זאת, הנטל מונח על כתפי. סטטלר הוא המשתמט הקוקסינל שלכם להערב. למה? כי שמנו לעצמנו בבלוג הזה מטרה לא לרחם על אף אחד, ולהגיד בדיוק מה שאנחנו מרגישים בנוגע לכל דבר ישראלי ששמענו. ואני לא אוהב את עידן עמדי.

כפיר אפשטיין - יכול להיות שטוב לי

מאת: וולדורף

הצרה עם הז'אנר הזה שנקרא רוק ישראלי היא בעצם הגדרתו כז'אנר. כמובן שזה בסדר להיות ישראלי ולנגן רוק. זה קצת פחות בסדר לשאוף לנגן "רוק ישראלי" או לרצות להישמע כמו שלום חנוך. אפילו שלום חנוך לא רצה להישמע כמו שלום חנוך כשהחליט בוקר אחד להישמע כמו ברוס ספרינגסטין. אז למה שמישהו ירצה להישמע כמו חיקוי של שלום חנוך שהוא חיקוי של ברוס ספרינגסטין? אף אחד לא שם לב שהצבע יורד מחיקוי לחיקוי? זו הסיבה שרוק ישראלי, כז'אנר מוזיקלי, כמעט תמיד נידון לכישלון. ולמען האמת זו אחת הסיבות למה בשנת 2011 הוא לא מעניין אף אחד. למרות שכל היגיון בריא היה מכחיד את הז'אנר העייף, תמיד איכשהו קמים יוצרים כמו כפיר אפשטיין שיהיו שם כדי להמשיך לקיימו (אף אחד לא מדבר על להחיותו) בעיקר כדי להתהדר בכסות הלכאורה איכותית שבאה איתו.

בית הבובות - בכל הדרכים

מאת: סטטלר

חברים, אל תגידו שאני לא מקיז דם בשבילכם. הקשבתי לאלבום החדש (השלישי!) של בית הבובות מתחילתו עד סופו. פעמיים. גברים חזקים ממני היו נשברים כבר בשיר החמישי בסיבוב הראשון, אבל זכיתי לכוחות-על זמניים מתוך מחויבות למטרתי – סיקור כן ככל האפשר של הביב האפל אותו אנחנו מתעקשים להכתיר שוב ושוב כ"מיינסטרים ישראלי". בשבילנו. ובשביל הילדים שלנו.

היא חוזרת. בת הזקונים הסוררת והחובבנית-בסבבה של "זרם" השאנטי, זאת ששבתה את דמיון המדינה ב2005 עם הלהיט הסתום "סיגפו" – ההוא שבעצם מדבר על איזה בחורה בשם סיגל שמכונה סיגה והיא חזרה מאיפשהו לאנשהו וזה היה רגע מכונן בחיי המוצ'ילר של שני החבר'ה מנתניה (סיפור שכל אחד מאיתנו יכול למצוא בו משהו מעצמו. נגיד אני מוצא בו את האות ס').