L.F.N.T - Tales Of A Drunken Man

מאת: וולדורף

למרות שאנחנו מצטיירים כמרושעים חסרי לב, לרוב אנחנו מעדיפים שלא לכתוב ביקורות על אמנים צעירים ועצמאים. אבל לטוב או לרע, האלבום של LFNT , הוא רן ניר מתהילת המוג'וז, חסר סממנים של אלבום בכורה. ניר קפץ ראש למים העמוקים, דילג על כמה שלבים הכרחיים בהתפתחותו כיוצר והוציא יצירה שכאילו אומרת לעולם: "אני לא הבסיסט של המוג'וז, אני תמיד הייתי הסולן". אם לגישה היומרנית הזו היה כיסוי, כנראה שלא הייתם קוראים שורות אלו.

את מה שאנחנו חושבים על אסף אבידן והמוג'וז כבר כתבנו בעבר. אבל נקודה שלא התייחסנו אליה באותו פוסט, מפאת קוצר היריעה, היא מי אשם ב"מחדל"? קל להאשים את הסולן וכותב השירים, על אחת כמה וכמה כשהוא חותם עליהם בשמו. אבל המוג'וז היו בכל זאת הרכב, ולא קשה לדמיין שהיתה לשאר החברים, וניר בתוכם, השפעה מסוימת על הנעשה. אחת התמות שבלטו לרעה בשלושת האלבומים שהוציאו המוג'וז, קשורה לקיבעון הנוסטלגי בעיבודים ובהפקה. ביום שאחרי הלהקה, בעוד אבידן בחר באלבום הסולו שלו להתנסות בכיוונים מוזיקליים חדשים, דווקא האלבום של LFNT הוא המשך כמעט ישיר למה שביאס במוג'וז. הסנגורים יבואו ויגידו: "אז מה? זה מה שהוא יודע לעשות". אבל כאן מגיעה הנקודה הכואבת. התוצאה, Tales Of A Drunken Man, כשמה כן היא: כל כך קלישאתית שהיא נעה בין המביך למשעשע.

רמי קלינשטיין – סיטואציה מורכבת

מאת: סטטלר
רק לפני עשור רמי וריטה היו הזוג של המדינה, בטח בכל מה שקשור למכירות תקליטים או הופעות ענק. קשה להסביר את זה לדור שרגיל ליהודה ונינט אבל בשלהי המילניום הקודם רמי וריטה היו סוג של שידוך מופלא של שני מבני אישיות שהיו כל מה שצרכן הפופ הישראלי חיפש: המאצ'ו הרגיש שמזיין ובוכה (ואולי יורה קצת בין לבין); והדיווה ההיפר-סקסואלית שמחכה לו שישוב לסשן ניגוב דמעות הדדי. על סטרואידים. הגירושין שלהם – של האחד מהשניה ושל שניהם מחברת התקליטים הותיקה שלהם "הליקון" -  היו הפתעות די רציניות שהגיעו לא הרבה אחרי שלב שיא בקריירה. "שיר חשוף" מ-2009, אלבום פוסט-הפרידה של קלינשטיין היה, באופן טבעי, באווירה קצת יותר צנועה ופחות היפר-מופקת מהתוצרת הרגילה שלו. הוא לא כיוון להיות אלבום קאמבק.

באלבום החדש נראה שקלינשטיין מכוון לחזור אל מקומו במרכז הבמה הרדיופונית של המדינה – עם חזרה ללחנים המלודרמטיים וסאונד מיליון הדולר שלרוב אפיינו אותו, פלוס שכבה דקה של פוליש עדכני בעזרת ההפקה של עופר מאירי. חבל שהפגישה החדשה של המיינסטרים הישראלי עם קלינשטיין מזכירה קצת ארוחה משפחתית בה הדוד הנשוי בשנית מגיע עם אשתו החדשה והצעירה וכולם קצת נבוכים מסביב לשולחן, במיוחד כשהוא שותה קצת יותר מדי ובטעות קורא לה בשם של האקסית.

אוהבים עד התקרה: מכתב פתוח לקהל האינדינגב

מאת: וולדורף וסטטלר

אם האינדינגב זכה להישג משמעותי אחד בתרבות הישראלית, הוא זה: הוא הוציא אתכם, חובבי המוזיקה האלטרנטיבית, מעליית הגג בה התחבאתם רוב חייכם. אם בשגרה אתם נרדפים על ידי בריוני המשרד שמתעקשים להזיז את המחוג מ-106 ל-91.8, באינדינגב תזכו להזיע יחד עם 4,000 אנשים מול הבולבול של דורון בוטניק. סדר גודל שבתעשיית המוזיקה הישראלית הכושלת נחשב להישג די מדהים (הקהל, לא הבולבול). הבעיה היא שעד שסיימתם לנער את החול מהבגדים בכניסה לאוטו, כבר שכחתם את מה שהסופ"ש הזה יכול היה ללמד אתכם.