עברי לידר - מישהו פעם

מאת וולדורף

אף פעם לא כתבנו בבלוג על עברי לידר, ולכן לפני שנתחיל לפרט מה כל כך רע באלבומו החדש "מישהו פעם", תנו לנו לפרוק משהו מהלב שאנחנו סוחבים שנים רבות. מה נסגר עם הקול שלו? אותו אלמנט שנקלט ראשון בהאזנה לשירים שלו, עוד לפני הלחנים הקיטשיים (עוד נגיע ללחנים הקיטשיים) והכתיבה האופיינית (אוהו עוד נגיע לכתיבה האופיינית). למעשה הקול שלו כל כך משמעותי ביצירתו, עד ששומעים אותו גם כשהוא כותב לאחרים, ולטעמנו אין דבר גרוע יותר, בהנחה שכשכתב את השיר רצה לייחד את המבצע ולא לשכפל את עצמו. אבל אולי זה בעצם קשור לכתיבה האופיינית. אז בואו נחזור רגע לקול.

עברי לידר תמיד נשמע כאילו קשה לו. זה כבר לא חמוד או מקורי כפי שזה בוודאי נשמע באלבום הבכורה שלו מלפני 15 שנה. זה בטח כבר לא אמין. קשה לו והוא ממש מתאמץ להדגיש את זה שקשה לו. הוא נאנק כאילו אם לא היה עושה זאת לא היינו מאמינים שהטקסטים באמת רגישים וכואבים. ומה זו החיבה המוגזמת שלו למם סופית? הבחירה הזו, להדגיש אותיות שבשפה מדוברת לא מדגישים, "תסמונת ערן צור" אם תרצו, הופכת את ההאזנה לבלתי נסבלת. אצל צור, בהחלט לא הטעם של כולם, האקספרסיביות נסבלת כי היא חלק ממארג בלתי מתפשר של לחן וטקסט. קטגוריות שלידר, שלעומתו זוכה להצלחה הרבה יותר גדולה, נופל בהן פעם אחר פעם.

אביב גפן - פסיפס

מאת: סטטלר

האלבום החדש של אביב גפן (ההוא מבלאקפילד ומרצח רבין) הוא – באופן מוצהר – לא ממש אלבום, אלא אסופה של קטעים שהוא יצר בשנים האחרונות במסגרת פועלו בישראל. זה לצד זה מאוגדים שם שלושה שיתופי פעולה שלו עם רייכל, הלהיט "נוסטלגיה" עם שרון ליפשיץ, שני ביצועים לייב עם אביתר בנאי מ"פסטיבל הפסנתר", עוד כמה סינגלים חסרי בית ושיר אחד חדש. זו דרך מוזרה וקצת אנכרוניסטית לשחרר מוזיקה. בעידן שבו כל אדם יכול להוריד את הלהיט החדש ברגע שהוא יוצא, התוכן הנוסף שבאלבום שלם אמור להיות שם כדי להזכיר למעריצים לשלשל כמה שקלים לקופת חנות התקליטים הקרובה (לרוב סניף של יילו). אוסף של קטעים חסרי הקשר משדר במקרה הטוב עצלנות ובמקרה הרע זלזול בקהל – ולמרבה הצער, נראה שאביב גפן של העשור הנוכחי חולה בשניהם.

לירן דנינו במופע מחווה לרדידות

מאת וולדורף

במובן מסוים עשינו עם לירן דנינו עוול בבלוג. המחשבה הראשונית היתה שהוא יסגור לנו את טרילוגיית ה"מאצ'ואים הרגישים" עם חבריו עידן עמדי ונתן גושן, והאמת היא שהאלבום שלו לא היה כל כך נורא. הוא לא היה טוב ברמה של ממש לשמוע אותו בשביל הכיף, אבל סך הכל מדובר היה באסופת שירי פופ אפקטיבית, שלא הופקה בפשטות יומרנית או בומבסטיות מרגיזה. אם לפרגן לרגע, אפשר לקרוא ללירן דנינו הלמלמ של הרדיו הישראלי – לא מועיל לא מזיק.

למלמ

הלקח הוא שאין כזה דבר. מי שלא מועיל בשלב מסוים יהפך למזיק. את הכאפה חטפנו היום כשעלה "ראיון" איתו באתר של עכבר העיר (השימוש בראיון הוא ברירת מחדל היות ולא מצאנו מילה אחרת שמגדירה את הדבר הזה. בודאי ישנו עיתונאי כלשהו שמתהפך בקברו). אותו דנינו אמור להשתתף במופע מחווה לאיימי ויינהאוס וזה מה שהיה לכוכב הנולד להגיד:

הציונות על פי סאבלימינל

מאת וולדורף

הרעיון המקורי היה לנתח את האוסף החדש של סאבלימינל לפי נושאים. המשימה לא היתה מסובכת במיוחד. בגדול אפשר לחלק את 40 הלהיטים באלבום לארבעה: "האדרה עצמית", "חרמנות" (כלומר "אהבה" בשפה של ראפרים), "ציונות" ו"אופורטוניזם". האחרון הוא מעין מטא-נושא שכן לא מדובר בטקסטים עצמם אלא בנסיבות שהביאו לכתיבתן. על שני הנושאים הראשונים החלטנו לא להתעכב. הרי על אף המילים המגוחכות ברוב שירי ה"חרמנות", הם לא שונים מהסטנדרט המקובל בז'אנר, כנ"ל לגבי שירי ה"האדרה העצמית". אז נכון שההשוואות שלו לסבא ג'פטו ("טורו") ורגע עם דודלי ("קלאסית ופרסי") הן מטופשות להפליא, במיוחד כשלוקחים בחשבון את תדמית הגנגסטר שכה התעקש לבסס. אבל הרי זה הייחוד הגדול שלו בסצנה. סאבלימינל הוא לא סתם גנגסטר - הוא גנגסטר ישראלי, ויותר מכך – גנגסטר ציוני. לכבוד יום העצמאות ושחרור האלבום שלו בסמיכות (עוד נרחיב על נושא האופורטוניזם), הנה ניתוח מושג הציונות על פי סאבלימינל.

אריק ברמן - גבר, אישה והווילדרנס

מאת: סטטלר

אריק ברמן חזר מטיול של 9 חודשים בארה"ב, ואנחנו אלה שתקועים לידו בטיסה חזרה וצריכים לשמוע אותו מספר על כל מה שקרה לו. תודה לאל שזה רק אלבום מרובע. לדעתי ברמן צריך להוציא מהדורה מוגבלת שאורכה 12 שעות, כאורכה של טיסה מניו יורק לתל אביב. לרוב כשאמנים מוציאים אלבום כפול או משולש או מרובע (?) זה מגיע מתוך רצון להעביר משהו, מילולי או מופשט, שהוא קצת יותר גדול ממה שנכנס בשעה אחת. אבל אצל ברמן זה מגיע יותר מכישורי עריכה פגומים, מודעות עצמית נמוכה, ואולי פשוט יצר כלכלי בריא (הרי משום מה כל אחד מארבעת החלקים שוחרר בנפרד ונמכר במחיר מלא בחנויות).

מבחן קל כדי לדעת אם אתה בתדרים של ברמן: אם אתה מסוגל להגיד בקול רם את שם האלבום שלו – "גבר, אשה, והווילדרנס" בלי לגחך – אולי זה אלבום בשבילך. אולי לאנשים יש סף רגישות גבוה יותר ממני, כי אני אפילו לא מצליח להגיד את שם החלק הראשון "אוי הלב הפתי והמגוחך" בלי להתפקע. אבל אין ספק שזה מקרה שבו המדיום והמסר מקבילים. היומרה שמשודרת מהשם ומאורך הפרוייקט משקפת היטב את מה שקורה בו מבחינת תוכן.

שלמה ארצי - אושר אקספרס

מאת: וולדורף

אני מרחם על שלמה ארצי. מקובל לתפוס אותו כמצליח בזמרי ישראל, אבל האמת היא שהוא גם כנראה חסר הביטחון שבהם. זה בא לידי ביטוי באובססיה הידועה שלו להיטפל לאדם היחיד בקהל שלא רוקד; בהצטנעות עד כדי התבטלות בראיונות; באלבומים הראשונים והבוסריים שהדחיק במשך שנים; באחרים שפשוט גנז לפני שהודפסו; בצורך לגייס מוזיקאים מבטיחים בתחילת דרכם כנגני וזמרי ליווי; בשיתוף הפעולה עם שלום חנוך תחת הבארטר הידוע 'תביא לי קרדביליטי ואביא לך קהל'; ועכשיו בדואט המיותר עם אריק איינשטיין. הוא פשוט לא היה מסוגל לוותר על הסיפוק שבלראות את שמו מתנוסס לצד הזמר היחידי בארץ שמחזיק ביותר כבוד ממנו.

האמת שגם אנחנו כקהל לא היינו יכולים להתאפק. ביצועי "אול סטאר" מהסוג הזה הם מאז ומתמיד הגילטי פלז'ר של תעשיית הפופ. שיר חדש בביצועם של שניים מענקי הזמר העברי זה רגע שטומן בחובו הבטחה גדולה. וכגודל ההבטחה כך גם גודל האחריות. בדרך כלל הפחד מהאחריות גורם ליוצרים לנקוט בעודף מודעות עצמית שמלכתחילה מקטינה את הרגע ושוללת את היומרנות (ע"ע הקאמבק של כוורת עם "זוכר לא זוכר" והדואט של ארצי עם חנוך "אני מכיר אותך"). אבל בדואט של ארצי/איינשטיין הייתה הרבה יומרה ולכן התוצאה רעה עוד יותר. הם רצו לייצר את שיר ה"ארבע אחר הצהריים" האולטימטיבי, יצא להם תשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

עשר הלהקות הישראליות הגרועות בכל הזמנים

מאת: וולדורף וסטטלר

לכבוד החג החלטנו לפנק בפוסט ספיישל, ובו בחרנו את עשר הלהקות הישראליות הגרועות ביותר בכל הזמנים. למה להקות ולא בכלליות אמנים? כי אנחנו יודעים שיש בחוץ הרבה יוצרים חסרי כישרון ולרוב הם לא מודעים לזה. זו לא תמיד אשמתם. אבל כשמדובר בלהקה, על פי הגדרתה, חייב להיות לפחות בנאדם אחד בחדר החזרות שצריך היה לקום ולהגיד "היי, זה רעיון גרוע". מכוון שבדוגמאות שבחרנו אף אחד לא לקח אחריות, התוצאות מבישות עוד יותר. אז הנה לפניכם עשר להקות שהיינו שמחים יותר אם היינו שומעים מהם פחות: 

10. הפיל הכחול
אחד המוטיבים החוזרים במיינסטרים הישראלי הוא שהעם מחפש את העממי-לכאורה במוזיקאים שלו. אם הגעת מעיר שאינה תל אביב – הרווחת נקודה. אם יש לך סיפור אישי כואב – עוד נקודה. אם אתה כותב טקסטים עם עומק רגשי של מתבגר ומטה – חמש נקודות! במשוואה הזאת אף להקה מהעשור האחרון לא יכולה לנצח את הפיל הכחול: גם מאשקלון, גם מנגן איתם בחור נכה, וגם "יש לי רק דבר אחד לומר לך ומכל הלב – את הכי טובה בעולם". אי אפשר להאשים את הפיל הכחול בחוסר כנות, אבל אפשר לנטור להם טינה על זה שהם לא היו צריכים להתאמץ במיל בשביל להגיע למקום שלהם. השיר הזה צעד רבעון שלם במצעד של גלגלצ ב-2009, מתוכו חודש שלם במקום הראשון. אפילו יחסית לפופ הישראלי מדובר באנומליה – זקני צפת לא זוכרים מקרה כה קיצוני של כשרון כה מועט שמגיע כל כך רחוק. זה בוודאי גם לא יחזור שוב – אף הרכב עתידי לא יצליח ללחוץ אוטומטית על כל כך הרבה כפתורים מעוררי אמפתיה. אולי "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה בביצוע גלעד שליט ומקהלת ניצולי השואה הארמנית של אופקים".