עילי בוטנר וילדי החוץ - תם ולא נשלם

מאת: וולדורף

ההתרגשות מהאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן שנוא מאוד דומה להאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן אהוב. וכך גם החשש. אצל האמן האהוב ישנו תמיד חשש שמא לא אוהב את החומר החדש ואיתו השאלה - מה זה אומר עליו? אצל האמן השנוא ישנו החשש שדווקא אחבב את החומר החדש ואז - מה זה אומר עלי? גאווה היא תכונה דומיננטית אצל בני אדם ואחת כמה וכמה אצל חובבי מוזיקה, ואין דבר שיותר פוגע בה מאשר ההכרה בעובדה שאולי אתה מחבב את עילי בוטנר.

התחושה הלא נעימה הזו תקפה אותי כבר אחרי האזנה לשיר הראשון של אלבומו החדש עם ילדי החוץ, שיר הנושא שגם יצא כסינגל -  "תם ולא נשלם". זה לא שמדובר בשיר טוב בכל מה שקשור לליריקה, ההפקה או ההגשה שלו, אבל היה איזשהו הוּק בלחן שגרם לי להנהן כלפיו בהערכה וכלפי עצמי בחשבון נפש. האמת היא שאם להיות באמת הוגן הרי שאם התובנה הזו היתה הולכת עימי לאורך כל האלבום כנראה שהביקורת עליו היתה נגנזת ודעתי על בוטנר היתה מחשבת מסלול חדש. אבל אותו הוּק חמקמק הפציע אולי בעוד שני שירים נוספים, בעוד רוב הלחנים היו בנאליים להחריד, ובכל מקרה לכל אורכו העטיפה (ליריקה, הפקה, הגשה) נעה בין 50 גוונים של אפור. כך שבאמת אין לי ברירה אלא להתריע – זה אותו הבוטנר בשינוי אדרת. 

עמוד יח"צן: איך מתכוננים לפלישה לעיתון של מחר?

צילום: עודד קרני

אז כן. עוד מבצע, עוד מלחמה, ועוד הזדמנות לצאת פטריוטים. כל העולם נרתם למען תושבי הדרום ותאמינו או לא, אנחנו לא ציניים כלפי זה. אם רמי קלינשטיין או קובי אפללו מוכנים להופיע במקלטים, מה לנו כי נלין (כל עוד אלו לא המקלטים שלנו). אחרי הכל הם זמרים, זאת העבודה שלהם. אבל גם הם ודאי יודעים שתרומות נותנים בסתר, ולכן כשלתוך התקשורת מסתננות הודעות לעיתונות שכל מטרתן היא לנכש קצת תשומת לב בימים טרופים אלו, משהו מריח לנו קצת נצלני.

ירדתם להופיע במקלט? תדאגו שהאנשים שזה יכול לשמח אותם יידעו. ביטלתם הופעה? תדאגו שרוכשי הכרטיסים יעודכנו ושהמועדון יפרסם זאת באתר שלו. ברגע שאתה מספר על כך לכל העולם באמצעות קומוניקט שמפאר את הקריירה הצבאית שלך אי אפשר שלא לזהות בזה קצת אופורטוניזם. כמובן שהאחריות לכך היא פחות של האמנים ויותר של היח"צנים שלהם. במקרה של עידן עמדי כל כך הרבה מהקריירה שלו היא תוצר ישיר של השירות הצבאי שזה כמעט מתבקש שעיתונאים ירימו אליו טלפון לשאול אם הוא קיבל שיחה מחסום. אבל מה עושים כשלא כולם במצב הזה? חלק מהיח"צנים רוכבים על הגל ויוזמים את האייטם בעצמם.

L.F.N.T - Tales Of A Drunken Man

מאת: וולדורף

למרות שאנחנו מצטיירים כמרושעים חסרי לב, לרוב אנחנו מעדיפים שלא לכתוב ביקורות על אמנים צעירים ועצמאים. אבל לטוב או לרע, האלבום של LFNT , הוא רן ניר מתהילת המוג'וז, חסר סממנים של אלבום בכורה. ניר קפץ ראש למים העמוקים, דילג על כמה שלבים הכרחיים בהתפתחותו כיוצר והוציא יצירה שכאילו אומרת לעולם: "אני לא הבסיסט של המוג'וז, אני תמיד הייתי הסולן". אם לגישה היומרנית הזו היה כיסוי, כנראה שלא הייתם קוראים שורות אלו.

את מה שאנחנו חושבים על אסף אבידן והמוג'וז כבר כתבנו בעבר. אבל נקודה שלא התייחסנו אליה באותו פוסט, מפאת קוצר היריעה, היא מי אשם ב"מחדל"? קל להאשים את הסולן וכותב השירים, על אחת כמה וכמה כשהוא חותם עליהם בשמו. אבל המוג'וז היו בכל זאת הרכב, ולא קשה לדמיין שהיתה לשאר החברים, וניר בתוכם, השפעה מסוימת על הנעשה. אחת התמות שבלטו לרעה בשלושת האלבומים שהוציאו המוג'וז, קשורה לקיבעון הנוסטלגי בעיבודים ובהפקה. ביום שאחרי הלהקה, בעוד אבידן בחר באלבום הסולו שלו להתנסות בכיוונים מוזיקליים חדשים, דווקא האלבום של LFNT הוא המשך כמעט ישיר למה שביאס במוג'וז. הסנגורים יבואו ויגידו: "אז מה? זה מה שהוא יודע לעשות". אבל כאן מגיעה הנקודה הכואבת. התוצאה, Tales Of A Drunken Man, כשמה כן היא: כל כך קלישאתית שהיא נעה בין המביך למשעשע.

רמי קלינשטיין – סיטואציה מורכבת

מאת: סטטלר
רק לפני עשור רמי וריטה היו הזוג של המדינה, בטח בכל מה שקשור למכירות תקליטים או הופעות ענק. קשה להסביר את זה לדור שרגיל ליהודה ונינט אבל בשלהי המילניום הקודם רמי וריטה היו סוג של שידוך מופלא של שני מבני אישיות שהיו כל מה שצרכן הפופ הישראלי חיפש: המאצ'ו הרגיש שמזיין ובוכה (ואולי יורה קצת בין לבין); והדיווה ההיפר-סקסואלית שמחכה לו שישוב לסשן ניגוב דמעות הדדי. על סטרואידים. הגירושין שלהם – של האחד מהשניה ושל שניהם מחברת התקליטים הותיקה שלהם "הליקון" -  היו הפתעות די רציניות שהגיעו לא הרבה אחרי שלב שיא בקריירה. "שיר חשוף" מ-2009, אלבום פוסט-הפרידה של קלינשטיין היה, באופן טבעי, באווירה קצת יותר צנועה ופחות היפר-מופקת מהתוצרת הרגילה שלו. הוא לא כיוון להיות אלבום קאמבק.

באלבום החדש נראה שקלינשטיין מכוון לחזור אל מקומו במרכז הבמה הרדיופונית של המדינה – עם חזרה ללחנים המלודרמטיים וסאונד מיליון הדולר שלרוב אפיינו אותו, פלוס שכבה דקה של פוליש עדכני בעזרת ההפקה של עופר מאירי. חבל שהפגישה החדשה של המיינסטרים הישראלי עם קלינשטיין מזכירה קצת ארוחה משפחתית בה הדוד הנשוי בשנית מגיע עם אשתו החדשה והצעירה וכולם קצת נבוכים מסביב לשולחן, במיוחד כשהוא שותה קצת יותר מדי ובטעות קורא לה בשם של האקסית.

אוהבים עד התקרה: מכתב פתוח לקהל האינדינגב

מאת: וולדורף וסטטלר

אם האינדינגב זכה להישג משמעותי אחד בתרבות הישראלית, הוא זה: הוא הוציא אתכם, חובבי המוזיקה האלטרנטיבית, מעליית הגג בה התחבאתם רוב חייכם. אם בשגרה אתם נרדפים על ידי בריוני המשרד שמתעקשים להזיז את המחוג מ-106 ל-91.8, באינדינגב תזכו להזיע יחד עם 4,000 אנשים מול הבולבול של דורון בוטניק. סדר גודל שבתעשיית המוזיקה הישראלית הכושלת נחשב להישג די מדהים (הקהל, לא הבולבול). הבעיה היא שעד שסיימתם לנער את החול מהבגדים בכניסה לאוטו, כבר שכחתם את מה שהסופ"ש הזה יכול היה ללמד אתכם.

עד הבת מצווה זה יעבור

מאת: וולדורף

הסדרה הדוקומנטרית "הסוכנים", המשודרת בהוט, מלווה את עולמם של ארבעה סוכנים בתעשיית המוזיקה הים תיכונית. למרות שלפרקים היא נראית כסדרת המשך או חיקוי של "חי בלה לה לנד", מדובר בסדרה שדי עומדת בפני עצמה, כשההבדל העיקרי הוא שהיא לא מנסה לייצר מציאות אלא פשוט מתעדת אותה. בחמשת הפרקים הראשונים לא למדנו יותר מדי על עולמם האינטנסיבי של כוכבי הז'אנר (עומר אדם וקובי פרץ), או המייאש של אלו שלא (ג'ולייטה וגיא "אני רוצה להיות כמו שלמה ארצי" יהוד). בפרק השישי הגיעו שתי סצנות חזקות באמת, שפתחו לנו שער להבנה אפשרית של הז'אנר.

באמצע הפרק, אחרי הפרידה המתוקשרת (והמתועדת) שלה ממנהלה גילי מסאמי, נכנסת ג'ולייטה לאולפן של ארקדי דוכין. בתחילת הפרק אנו מופתעים לגלות שהאחרון נענה בחיוב לפנייתה, ושלח לה סקיצה. אבל אם חשבנו שעצם החיבור בין השניים מופרך, אנו מובלים לסצנה בה דוכין מצהיר שיעזור לה בכל התהליך של איסוף החומרים. כלומר לאו דווקא בכתיבה, אלא יותר בהפקה של האלבום. מהספה בבית, עבודה צמודה עם אמן מצליח ומעוטר כמו דוכין נשמעת כמו הצעה מדהימה עבור כל זמרת צעירה. אבל ג'ולייטה לא מחזירה לו תשובה ומיד אנו מבינים למה.

שירי מימון - שלג בשרב

מאת: וולדורף

שירי מימון היא חתיכת דמות טראגית. ההפסד שלה לנינט בעונה הראשונה של כוכב נולד היה אולי צורב אבל שם אותה בנקודת פתיחה מבטיחה. בעוד הקהל בניצנים הכתיר את נינט לא רק כזוכה בתחרות כישרונות בטלוויזיה אלא גם כ"מאמי של המדינה", מימון נשארה עם מקום שני וללא תואר. היום קצת קשה לדמיין את זה אבל לפני הגמר אשכרה ניסו ליצור איזושהי תחרות ביניהן, והאמת? היתה שם תחרות. ההבדל בין השתיים היה כמו ההבדל בין שחור ללבן. או יותר נכון בין שחור לבלונדינית. ומימון היתה הבלונדינית שנהנית יותר. תזזיתית, חצופה וסקסית, כל מה שנינט בגרסת החיילת הגמלונית לא ממש הצליחה לשדר.

אבל נינט היא זו שזכתה וכבשה את לב ההמון, לא מעט בגלל שבישראל באופן מסורתי מעדיפים את "הדודה מהבית ממול" על פני "הבת של השכן". ובכל זאת מימון היתה יכולה למנף את הסיטואציה, ולרגעים היו תקוות בתעשיית הפופ הצולעת שלנו שהיא באמת הולכת לעשות את זה. אחרי הכל אף פעם לא היו לנו מדונה או בריטני משלנו, והנה צצה לה בלונדינית כוסית בת 20 בלב הפריים טיים. ועוד אחת שסומנה כהפך מנינט. והרי בטווח הארוך ברור ש"ים של דמעות" יתחיל לשעמם, לא? טוב זה לפחות מה שנינט חשבה.