שלומי שבת - אחד לנשמה/ אחד למסיבה

מאת וולדורף

"מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות". המשפט הידוע הזה, שגוגל מסרב לגלות את מקורו, יכול לעזור לנו להבין תהליכים תרבותיים. דוגמה: בסוף שנות ה-90 הפופ העולמי חווה משבר. התאגידים המסחריים שלטו בו באופן מוחלט ונדמה היה שמלווה אותו תחושת נחיתות בצל ז'אנרים כמו רוק או היפ הופ שהיו מבוססי מסורת יותר ממנו. זה אולי מסביר מדוע באותן שנים השם "אבבא" פתאום צף על פני השטח. מהאירוויזיון ופרסי ה-MTV, דרך מופעי ולהקות מחווה ועד המקום אליו שירי פופ הולכים כדי למות – המחזמר. כולם ידעו להודות לרביעייה השבדית על ההשראה, והמסר שעבר היה -"הנה מצאנו את האבות הרוחניים שלנו. בריטני ספירס לא נולדה מתוך ריק".

למה אני מזכיר את כל זה? כי הפופ הים תיכוני חווה כיום את אותם רגשי נחיתות. ההצלחה המהירה של אייל גולן ושרית חדד לא הייתה יכולה לקרות עם הכלים של המוזיקה המזרחית האולד סקול של תחילת שנות ה-90, וספק אם היתה מתרחשת ללא עזרתם של אייקונים מתווכים כמו אתניקס או טיפקס. משם ההידרדרות ל"בלבלי אותו" ול"ערב טוב לך" היתה מהירה מדי, ואיתה גם הביקורת החיצונית והחשש הפנימי המלווה במשפט שפתח את הטור.

התוצאה היא אותה תוצאה. כשאין להצלחה אבא ואמא אותנטיים, צריך להמציא כאלו. לצד אגדות מתות כמו זהר ארגוב וגיבורים חיים כמו ישי לוי, שבניגוד לג'אנקיז אחרים בני דורו הצליח למנף יפה את ההזדמנות שניתנה לו, עלה בשנים האחרונות גם קרנו של שלומי שבת. זמר שפעם בתכנית דוקו סלב שנעשתה עליו כונה "זמר החתונות שעלה לגדולה". שי להב ניסח יפה בטור שלו (וחסך לי פסקה) את העובדה שאת הלהיטים של שבת אפשר למנות על יד אחת. זה לא הפריע לז'אנר השלט למכור לנו נרטיב כאילו שבת הוא אחד האבות של המוזיקה הים תיכונית. ואם זה הנרטיב שמאפשר לו להופיע בקיסריה, אז זה גם הנרטיב שמאפשר לנו לשפוט אותו בהתאם.

האלבום החדש והכפול שלו "אחד לנשמה/ אחד למסיבה" מתיימר לזקק את המהות של הז'אנר. אם אייל גולן הצהיר שכל אלבום שלו בנוי משיר קצבי אחרי בלדה וכן הלאה, אז שבת שכלל את הפורמט, וריכז את כל הבלדות לאלבום אחד ואת כל הקצביים לאלבום שני. ממש חשיבה מחוץ לקופסא. על האלבום ל"מסיבה" אין הרבה מה להרחיב חוץ מזה שבאמת קשה לדמיין מסיבה שבאמת תנגן את השירים האלו (עולה לי בבריאות לכתוב את זה אבל יש דברים שאולי עדיף שישאיר לעומר אדם). אם יש משהו שמאפיין את האלבום זו העובדה שהוא לא נשמע כמו כל מה שרע במוזיקה המזרחית, אלא דווקא כמו כל מה שרע במוזיקה האשכנזית. אסופה של עיבודי רוק מיינסטרים עבשים שמדי פעם מתובלים באיזה בוזוקי או כינור ערבי בתור עלה תאנה.

הדם עולה כשמקשיבים לאלבום ה"נשמה". גם כאן הקדימו אותנו (הפעם וואלה) עם פוסט שמבקר את הזילות שבמילה. למרות שעמיר בניון הוכיח כבר לפני עשר שנים שאפשר לייצר מוזיקה מזרחית-ערבית עם עומק, עדיין מתעקש שבת (ולא רק הוא) שנשמה זו מילה נרדפת לרגש שטחי. כזה המופנה בדרך כלל כלפי האחת שאיתו או כלפי אלוקים. לא פחות משלושה שירים (מתוך תשעה) מתייחסים לחבר הדמיוני הגדול שבשמיים (לו גם מוקדשת התודה הראשית בחוברת). בשיר "בראשית עולם" הוא שר "זה לא מקרה/ אלוקים רוקם טווה... זו דרכו של הבורא". בשיר "עוד יבוא היום" הוא שר "זה לא לנצח/ עוד מחסום בשביל המפותל/ הכל כתוב בינינו/ ולא על דף נייר". משניהם נודף ריח רע של טמינת הראש בחול, כאילו בעולמם של שבת ושל מעריציו אין מחלוקת, מלחמה, עוני ושחיתות אלא רק קבלה עיוורת ש"הכל כתוב" ו"זו דרכו של הבורא". במובן הזה שבת יכול להיות מנטור אמיתי לא רק לפרחי סלסולים אלא גם לאספסוף הנבער ששולט במדינה.

                             

אבל שיא השיאים מגיע בשיר האחרון, "אין עוד מלבדו". באמת שאין דרך טובה יותר לקרוא לזה מאשר ציניות. כאילו אחרי שהשירים "הכל זה מלמעלה" ו"מי שמאמין לא מפחד" הפכו ללהיטי ענק מגדירי קריירה למי שביצע אותם, חיפש שבת קלישאה חבדניקית שעוד לא הולחנה כדי לשאת חן בפני ההמון השוטה. אם מאחורי המילים "אין עוד מלבדו/ מלוא כל הארץ כבודו/ הקדוש ברוך הוא מלך ואני עבדו" היה עומד קרדיט "מהמקורות", ניחא, אבל מי שכתב את השיר הוא לא אחר מאשר הקופירייטר של האמונה, יוסי גיספן.

גם האלבום הזה ככל הנראה יבלע בין 11 אלבומי האולפן שהוציא שבת עד כה. זה לא יפריע לו להמשיך להיחשב כאחד הזמרים הנחשבים והמכובדים בישראל, וזה לא יפריע לנו להמשיך לטעון שהוא אחד הבלופים הגדולים של המוזיקה הישראלית. בעולם מתוקן הוא לא היה מופיע בקיסריה אלא ממשיך להיות זמר חתונות. אם אי פעם הוא יגמור כמחזמר, לפחות אנחנו יודעים שהוא לא יהיה ארוך.