יום רביעי, 19 בספטמבר 2012

עד הבת מצווה זה יעבור

מאת: וולדורף

הסדרה הדוקומנטרית "הסוכנים", המשודרת בהוט, מלווה את עולמם של ארבעה סוכנים בתעשיית המוזיקה הים תיכונית. למרות שלפרקים היא נראית כסדרת המשך או חיקוי של "חי בלה לה לנד", מדובר בסדרה שדי עומדת בפני עצמה, כשההבדל העיקרי הוא שהיא לא מנסה לייצר מציאות אלא פשוט מתעדת אותה. בחמשת הפרקים הראשונים לא למדנו יותר מדי על עולמם האינטנסיבי של כוכבי הז'אנר (עומר אדם וקובי פרץ), או המייאש של אלו שלא (ג'ולייטה וגיא "אני רוצה להיות כמו שלמה ארצי" יהוד). בפרק השישי הגיעו שתי סצנות חזקות באמת, שפתחו לנו שער להבנה אפשרית של הז'אנר.

באמצע הפרק, אחרי הפרידה המתוקשרת (והמתועדת) שלה ממנהלה גילי מסאמי, נכנסת ג'ולייטה לאולפן של ארקדי דוכין. בתחילת הפרק אנו מופתעים לגלות שהאחרון נענה בחיוב לפנייתה, ושלח לה סקיצה. אבל אם חשבנו שעצם החיבור בין השניים מופרך, אנו מובלים לסצנה בה דוכין מצהיר שיעזור לה בכל התהליך של איסוף החומרים. כלומר לאו דווקא בכתיבה, אלא יותר בהפקה של האלבום. מהספה בבית, עבודה צמודה עם אמן מצליח ומעוטר כמו דוכין נשמעת כמו הצעה מדהימה עבור כל זמרת צעירה. אבל ג'ולייטה לא מחזירה לו תשובה ומיד אנו מבינים למה.

בעוד היא מתחמקת ואומרת שהיא לא רוצה להחליט דבר עד שיהיה לה מנהל, עונה לה דוכין במשפט החכם הבא: "תמיד תזכרי שצריך שיהיה מה לנהל. לא את מי, מה". והרי אין נכון מזה במקרה של ג'ולייטה, שהשגה הגדול ביותר עד כה היה גילום הזמרת הכושלת בשתי סדרות ריאליטי שונות. מבחינה מוזיקלית היא לא עשתה עדיין שום דבר משמעותי. מולה יושב ארקדי דוכין ומציע לדאוג לה, ועוד עם איזה דוגמאות: "נפנה לשלומי, נפנה לאהוד בנאי, נפנה לאנשים שיביאו לנו שירים לפנים". אם לרגע דוכין נראה "רוסי" מדי עבור השאיפות של הזמרת (ושלא תשכח מאיפה היא באה), הרי ששלומי (שבת כנראה) ואהוד בנאי הם דוגמאות קלאסיות לחיבור משגשג בין מזרח ומערב. כמובן שמדובר בשני A ליסטרים, שנמצאים כמה מדרגות טובות מעליה, ולפחות במקרה של בנאי מדובר בכותב שירים מהולל, שבפעם האחרונה שכתב שיר לאמן צעיר קרתה "משינה".

בשלב הזה הגיוני היה אם ג'ולייטה היתה פשוט אומרת "כן", ומודה לאל שלה על כך שמישהו בכלל העלה את האופציה לנסות להשיג שיר מהאייקונים הללו. התשובה שלה מאלפת. "השאלה אם אהוד בנאי יכול להביא לי את מה שאני מחפשת", היא מגמגמת ומיד שוטחת את השקפת עולמה: "כי אני מכוונת לחתונות, אני מכוונת לבר מצוות. אני מכוונת לחפלה". ובכן, זה סוגר את הדיון. זה לא שג'ולייטה לא יכולה לספק שירים טובים. היא באמת ובתמים לא רוצה. ברור שזה לגיטימי לרצות להתפרנס, ואין בכוונתי לזלזל בשוק החתונות. אבל מדובר בשוק שהוא תוצר לוואי של היותך זמר מצליח, ולא המטרה שמגדירה את הצלחתך. אפילו דודו אהרון, אותו היא מעריצה, הגיע למעמדו בזכות האותנטיות של שיריו, וגם הוא ודאי יספר לה שהרבה יותר מרגש לעלות להופיע בנוקיה או בהאנגר. שלומי שבת, אגב, התחיל כזמר חתונות. אבל אי אז כשעוד היה למוזיקאים שמץ של הגינות, הוא היה צריך שירים טובים כדי להפוך ל"זמר לגיטימי". כמה אירוני שמי שהעניק לו אז את החותמת הזו היה לא אחר מאשר ארקדי דוכין. אבל נראה שג'ולייטה got it all wrong.

הסצנה המדוברת בדקה 19:40:




ואולי זו לא רק היא? באותה סדרה ממש הסוכן שלום דדוש מנסה לכפות על הזמר שלו גיא יהוד לשיר שירים קצביים אפילו שזה נוגד את הנטייה הטבעית שלו. מה זה חשוב מה הזמר מביא איתו? חשוב מה הקהל רוצה כרגע. פתאום נדמה ששניהם מייצגים תופעה רחבה יותר שמבקרי מוזיקה מסרבים להפנים. אולי אין טעם לבקר את אלבומי הז'אנר, פשוט בגלל שיוצריהם לא מתייחסים אליהם כאל יצירה מוזיקלית בעלת משקל. אולי בכלל חטאנו כשכתבנו על עומר אדם, וניסינו למצוא סיבות לכישלונה האמנותי של יצירתו, כאשר את הדבר היחיד שהיא אמורה לעשות: "חפלה", היא עושה בהצטיינות. מה שהתעשייה הכושלת שלנו עוד לא הפנימה זה שאפילו כוכבות פופ בינלאומיות, מסביבתן של בריטני ספירס או מדונה, משקיעות במוזיקה, לפחות למראית עין, גם אם המטרה היא בסופו של דבר לפנות לרחבה.

נדמה שהפופ הישראלי לוקח את העיסוק ב"מוזיקה" כמובן מאליו ואדם הוא דוגמה מעניינת, כי מיד אחרי החשיפה של ג'ולייטה, אנו רואים סצנה מצוינת נוספת. אסף אטדגי, מנהלו של אדם וכותב שירים בפני עצמו, יושב באולפן ומג'מג'ם עם שותפיו המוזיקליים לשעבר נדב ביטון ודורון מדלי. השניים מעמתים אותו עם העובדה שכל כולו שקוע עכשיו בניהולו של כוכב פופ מסחרי, ומתגעגעים ליוצר שכתב את "עץ ירוק מפלסטיק" ו"בקצה ההר". בפוסט קודם בבלוג שהתעסק בנושא האשימו אותנו בעדתיות, אבל הסצנה הזו מדגישה שהפער הקיים הוא תרבותי ולא עדתי. ביטון אומר על אטדגי בעצמו: "הוא הלך לעולם שלפעמים קצת חורה לי שהוא נמצא בו". מהסצנה הזו ניתן להסיק שגם אוהבי המוזיקה הים תיכונית מצטערים שבז'אנר הזה יש פחות "אטדגי" ויותר "אדם".

חשוב להדגיש שאטדגי נתפס בסדרה כדמות סימפטית בעלת יותר עומק רגשי ממה שג'ולייטה מפגינה. בעוד הוא ויתר על האמנות במודע ומתוך שיקול כלכלי מחושב, האחרונה אפילו לא מחפשת אותה. ולכו תדעו כמה עוד "ג'ולייטות" יש שם בחוץ? השאלה הבאה מופנית אליכם הקוראים, אבל אנו מקווים שג'ולייטה תזכה לראות אותה. אם אתם מתכננים חתונה או בת מצווה בקרוב. את מי תעדיפו? זמר אהוד עם שירים טובים או "זמר שעושה חתונות"? כי אם בחרתם בתשובה השנייה, יותר זול לשכור קוסם או ליצן. 

5 תגובות:

  1. פוסט מעניין מאוד. נחמדה ההרחבה לעוד כמה נושאים בתחום, המשיכו כך

    השבמחק
  2. נגעת יפה במה שעקום בז'אנר הזה.
    ומה שיותר עצוב זה שאדם כמו ארקדי דוכין משתף פעולה עם הסדרה/הזמרת הזו.

    השבמחק
  3. פוסט מצויין. איזה כיף שהתדירות של הפוסטים עולה.

    השבמחק
  4. כתוב טוב ומעניין, תודה!

    השבמחק
  5. הוצאתם דברים כל כך מהקשרם! אם שמתם לב, היא אמרה, אני פה כי אני רוצה שנעבוד ביחד. ואגב, הסינגל NO NO NO שיצא בשנה שעברה והאחרון לשכוח הפכו לבין שלושת השירים הכי מצליחים שלה! אל תנסו להוציא צהוב.. היא בחורה של אהבה!

    השבמחק