L.F.N.T - Tales Of A Drunken Man

מאת: וולדורף

למרות שאנחנו מצטיירים כמרושעים חסרי לב, לרוב אנחנו מעדיפים שלא לכתוב ביקורות על אמנים צעירים ועצמאים. אבל לטוב או לרע, האלבום של LFNT , הוא רן ניר מתהילת המוג'וז, חסר סממנים של אלבום בכורה. ניר קפץ ראש למים העמוקים, דילג על כמה שלבים הכרחיים בהתפתחותו כיוצר והוציא יצירה שכאילו אומרת לעולם: "אני לא הבסיסט של המוג'וז, אני תמיד הייתי הסולן". אם לגישה היומרנית הזו היה כיסוי, כנראה שלא הייתם קוראים שורות אלו.

את מה שאנחנו חושבים על אסף אבידן והמוג'וז כבר כתבנו בעבר. אבל נקודה שלא התייחסנו אליה באותו פוסט, מפאת קוצר היריעה, היא מי אשם ב"מחדל"? קל להאשים את הסולן וכותב השירים, על אחת כמה וכמה כשהוא חותם עליהם בשמו. אבל המוג'וז היו בכל זאת הרכב, ולא קשה לדמיין שהיתה לשאר החברים, וניר בתוכם, השפעה מסוימת על הנעשה. אחת התמות שבלטו לרעה בשלושת האלבומים שהוציאו המוג'וז, קשורה לקיבעון הנוסטלגי בעיבודים ובהפקה. ביום שאחרי הלהקה, בעוד אבידן בחר באלבום הסולו שלו להתנסות בכיוונים מוזיקליים חדשים, דווקא האלבום של LFNT הוא המשך כמעט ישיר למה שביאס במוג'וז. הסנגורים יבואו ויגידו: "אז מה? זה מה שהוא יודע לעשות". אבל כאן מגיעה הנקודה הכואבת. התוצאה, Tales Of A Drunken Man, כשמה כן היא: כל כך קלישאתית שהיא נעה בין המביך למשעשע.

נדמה שלמרות שבעולם הרוק הקלאסי יש המון השפעות שאפשר לקחת מהן, ניר בחר ללמוד דווקא מאבידן, שהוא, נזכיר, בעצמו יותר מופע מחווה לאמנים שריגשו אותו מאשר מרגש בעצמו. בואו ניקח לדוגמה את ה"להיט", סינגל הבכורה שהוביל את האלבום - Something in The Water. לכאורה מדובר בשיר רוק סוחף ומדבק (לא ניקח ממנו את זה), אבל אז שמים לב למילים.There Must be something in the water, Mama. וברגע שאתה נתפס עליו, המאמא הזה לא יוצא לך מהראש. נכון, ניר הוא לא הישראלי הראשון שחושב שהוא נולד באלבאמה, אבל הוא לבטח אחד הבולטים שממש מזיע, ולא מהחום. השיר I Won't Tell נפתח במשפט Never been to Vietnam, I never fought the war ואנחנו שואלים: עם יד על הלב, לא חסרים לנו רפרנסים מלחמתיים מקומיים שצריך להעתיק ככה מהאמריקאים (שלא נאמר מסרטים אמריקאיים)? בשיר Howling At the Sun הוא שר I'm a man of need, I'm a man of misery, I'm a man of love. I used to be a man of faith but now I don't believe in god. ועל זה נאמר:

האלבום נפתח עם השיר Parading Shoes, שם הוא מתפאר:I got the fame / I got the girl / I got the money / I got the Blues. נכון שלמוג'וז היתה הצלחה מסוימת באירופה אבל לא נסחפנו קצת? יכול להיות שמדובר במעין מסכה או פוזה מודעת לעצמה, אבל אם יש שם "מודעות עצמית" היא בהחלט נבלעת מתחת ל"חשיבות העצמית" שמלווה את האלבום.

קשה לצאת מול מישהו שמחליט לשיר משהו שהוא לא, אפילו כתבנו לא מזמן פוסט שהגן בדיוק על הזכות הזו. אבל לא כולם ניחנו בכישרון לעטות את המסכה בהצלחה. ניר אולי פתח בקריירת סולו מעמדה לא מתנצלת ומלאת ביטחון, אבל שרף על הדרך את אמינותו כסינגר סונגרייטר. אולי כרגע הוא לא מכוון את עצמו לשם - הוא בא מלהקת רוק, ומיד הקיף את עצמו באחת אחרת - אבל הוא עלול לגלות שכיוצר עצמאי, יום אחד עוד יהיה לזה ערך. שישאל את אסף אבידן.