יום שני, 4 בפברואר 2013

השקר הגדול של חי בלה לה לנד 2


תחזרי לתנור
סטטלר לא מפרגן להפקה

בינתיים, הפרק הקשה ביותר לצפייה בחי בלה לה לנד 2 היה זה שעסק בפרזנטציה לסרטה של ליאת בנאי בפני "בכירים" מתעשיית הקולנוע האמריקאית. הפרזנטציה, לכאורה יוזמה של בנאי עצמה, היא לסרט בכיכובה בשם "השקר הגדול" (מבית הפקות המזרח) שעוסק במאבקיה של אם חד הורית מול הממסד והשוק האפור, ומכיל סצנת אקשן מסעירה עם דחפור. בסצנה היתולית בפרק הקודם בנאי הזמינה טלפונית כל מיני מי ומי שוליים מתעשיית הקולנוע. למרות האנגלית השבורה שלה ("איי וויל ורי טו האפי טו סי יו דר") איכשהו נקלעו לפרזנטציה כמה מפיקי סרטים (בעיקר דוקו וישירות-לוידאו), איזה מבקר זניח וכמה צרפתים. באירוע הוגש דג סלמון כי ליאת ושרית כשלו במציאת "פיש לקרדה".

אחרי הפרזנטציה המביכה נשלפו הסכינים. בוסקילה כעסה על זולטא כי הוא היה ישראלי מדי ולא התנהג לפי ה"קודים" של התעשייה, ליאת התפרצה על סאז בגלל שהוא גנב לה את הרעם (מה לעשות, הבנאדם יודע אנגלית ויש לו כרטיסי ביקור), כולם התפוצצו על כולם. אבל אני כצופה מתפוצץ על ההפקה. הרי זה לא שמישהו מה"מבוגרים האחראיים" של הסדרה באמת האמין שיש טעם לכל זה. כל מפיק טלוויזיה עם מינימום ניסיון (או בגרות באנגלית) היה יכול לדעת שליאת בנאי לא תמצא הפצה אמריקאית לסרט בורקס של ימין מסיקה. אז למה נתנו למבוכה הזו יד?

היומרה המופרכת של הרבה תכניות ריאליטי (גם מהז'אנר המתכנה "סקריפטד ריאליטי") היא בכך שהן מניחות שאנחנו לא שמים לב לידיים שמניעות את הבובות, או לפחות לא משייכים להן נקודת מבט. נכון, לרוב הצופים המשכילים ברור שהסיטואציות הן מבוימות ולעתים אף מתוסרטות חלקית. אבל אנחנו אמורים לבלוע את ההתרחשויות בלי לראות חוט מקשר או סאבטקסט. אם יש אמירות - הן של הדמויות, לא של היד מאחורי המצלמה.

אבל מן הסתם, לכל יצירת אמנות יש נקודת מבט. ונקודת המבט של חי בלה לה לנד היא הגחכה של עצם החלום של כל מוזיקאי להצליח. זו לא תחרות כישרונות כמו כוכב נולד או דה ווייס. זה לא באמת משנה מי יזכה - לאף אחד מהמשתתפים, אפילו לאלה עם השארם היחסי כמו מאיה בוסקילה או סאז, אין שמץ של סיכוי להיות כוכבים מוזיקליים בארה"ב, גם אם יש להם את הגב של רון פייר להקלטת סינגל. ובינינו האם הקלטת סינגל אחד, בלייבל גדול ככל שלא יהיה, באמת נחשב להצלחה? רק תראו כמה סינגלים יוצאים מדי יום בשלולית שנקראת ישראל כדי להבין כמה הפרס הגדול הוא לא יותר מטיפה באוקינוס. וחוץ מזה, איפה בדיוק זוכה העונה הקודמת אלון דה לוקו?

בנוסף, ליהוק הטאלנטים היה ניסיון מודע להפוך את הסיפור לקרקס אפילו יותר גדול מבעונה הקודמת. הרי גם אם ברור שלאמן רוק "מערבי" יש סיכוי גדול יותר להצליח בלוס אנג'לס מלזמר ים תיכוני, האם אלי זולטא מאלמנה שחורה הוא באמת האדם הכי מתאים לכזו משימה? עצם היומרה של הצעדת הקאסט הפרובינציאלי הזה ברחבי החוף המערבי והצגתו כ"כוכבי ענק מישראל" אמורה להרתיח אפילו את הצופים שהידע שלהם במוזיקה ישראלית מורכב רק מגלגלצ.

אז נכון, כמו ששבי זרעיה, יוצר הסדרה, אומר - זו קומדיה. היא גם משודרת בערוץ של קומדיה. אבל האמירה שהקומדיה הזו מנסחת היא מטרידה במיוחד. מה שהיא משדרת לצופים זה שמוזיקאי הוא לוזר תמידי, אדם ששקוע בחלום של הצלחה לא מושגת ובעננה של חוסר מודעות כלפי הכישורים שלו. זו תחרות בלי שום פרס אמיתי חוץ מההבנה שאתה שולי אפילו יותר משחשבת, וזה עוד צעד מזעזע בלעג של התרבות הישראלית לאמנות המוזיקה.


וולדורף לא מפרגן למתמודדים

מאיה בוסקילה היא אחת הזמרות המעצבנות ביותר בישראל. הסיבה שלא זכתה אף פעם לכבוד בקרב הקהל הישראלי היא לא רק בגלל בחירת חומרים בעייתית וניהול קריירה קלוקל (להתגייס בגיל 30 כדי לרכב על הגל הפופוליסטי נגד המשתמטים? Are you fuckin kiddin me?), בוסקילה לא זכתה לכבוד ולאמון הקהל בגלל שהיא משדרת זיוף. חסר לה מחד גיסא המרכיב האותנטי שהופך זמרות כמו שרית חדד לכוכבות ומאידך גיסא יושרה אמנותית שמתקשרת למבצעות כמו מירי מסיקה. אני לא אוהב את מאיה בוסקילה. אני כן אוהב את התכנית "חי בלה לה לנד". אבל אם יש משהו שעליו לעולם לא אסלח לתוכנית, זה על כך שהיא גורמת לי בפוסט הזה לפרגן ולהגן על מאיה בוסקילה.

בניגוד לעמיתי סטטלר אני לא חושב שיש רע בקצת שעשוע טלוויזיוני, כל עוד הוא לא מזיק ולא מעליב את הצופים. "לה לה לנד" לטעמי עונה על שני הקריטריונים. בניגוד להפקות דוקו ראליטי אחרות ("גולסטאר" למשל), ולמרות מופרכות "החלום" לכאורה, ניכרת השקעה רבה בצד התוכני. אם זה במקצועיותם של המנטורים המלווים אורי פסטר ודורי לובל, אם זה באורחים המוזיקליים - חלקם מכובדים מאוד - שמגיעים לסשנס ולאיבליואיישנס, ואם זה בפרקי האיבליואיישנס עצמם. אני לא נאיבי, ברור לי שבין כל אלו יש המון שטויות מפוברקות ולא רלוונטיות שאמורות לייצר עניין ולהעביר את הזמן כדי למשוך עוד ועוד פרקים (כמו למשל ליאת בנאי והקרנת הסרט שלה), אבל בפרקי האיבליואיישנס, בהם בדרך כלל מוקדש פרק שלם להופעות מול שופטים וחוות דעתם, כוכב-נולד-סטייל, ניכרת אהבה אמיתית למוזיקה. ובעיקר, למרות כל הבולשיט, רואים דרכם את מהות התכנית והיא התחרות.

האם התחרות היא המהות האמיתית והראליטי הוא מוצר לוואי שלו? ברור שלא, ההפך הוא הנכון. השנה היא לא 2001, אנחנו כבר לא בקנזס, ואפילו הילדים שצופים בזה לא באמת משלים את עצמם שאנחנו כאן בשביל המוזיקה. אבל בעידן בו יש תכניות כמו "האח הגדול" או, שוב, "גולסטאר", בהן ויתרו לחלוטין על כל ערך מוסף מלבד הריאליטי, זה לא עניין של מה בכך. לכן, כמו בחוק ה-suspension of disbelief שמאפשר לנו ליהנות מסרטי פנטסיה מבלי לצעוק כל רגע "זה לא הגיוני!", גם אני בוחר ליהנות מ"חי בלה לה לנד". ובכל זאת העונה הזו גרועה, וכאן מגיע הקטע ה"לא מפרגן". כי זו לא (רק) אשמת התכנית שהעונה גרועה. זו בעיקר אשמת המתמודדים.

המתמודדים שאנו רואים על המסך הם דמויות. מקטעים ערוכים וממוסגרים מחדש של בני האדם שהשתתפו בתכנית. אבל הדמויות האלו מבוססות על אנשים אמיתיים. אנשים שבחרו שנזהה אותם כדמויות ולכן מחזיקים באחריות לתוצאה לא פחות, ואולי אפילו יותר, מהבמאים והעורכים. התכנית, כבר בעונה הראשונה, נודעה בטוב הלב היחסי בה היא עורכת ועוטפת את המשתתפים, לכן אני מרשה לעצמי להגיד שאם הם בכל זאת יוצאים שם רע זו כנראה באשמתם.

וכאן מגיע המקום בו אני סותם את האף וכותב את המשפט הבא: אף אחד חוץ ממאיה בוסקילה הוא לא באמת מתמודד ראוי. כל מגרעותיה של בוסקילה בארץ הופכות למעלות בנוף הסינתטי של לוס אנג'לס. היא גם היחידה שבאמת "יודעת את העבודה" והיחידה שבאמת "באה לעבוד". לעומתה שאר המתמודדים שוב ושוב הוכיחו עד כמה הם פריפריאליים. העילגות המביכה של שרית אביטן, שמלבד יופייה ושמץ פוטנציאל קולי לא באמת מביאה איתה שום דבר, ובכלל, הייתי משאיר אותה בתנור עוד שנתיים לפני שבכלל הייתי חושב להגיש אותה לקהל; חוסר היכולת והרצון של שיר לוי ללמוד מטעויות, להשקיע בעבודה, לקבל ביקורת או להבין את תפקידו כמבצע; הטריק היחיד, המאוס והלא מספיק מבריק שסאז יודע לעשות; ובעיקר החובבנות המרגיזה שאופפת כל דבר שליאת בנאי עושה. הדיכוטומיה המדהימה בין הציפיות הקולנועיות שלה למציאות ההוליוודיות, סימבולית לחלוטין לקריירה שלה, לאזורים בהם היא מסתובבת ולמרחק שלהם מהתעשייה (גם הישראלית, אז בוודאי שהבינלאומית). היחיד שיחסית לא מתבלט לרעה הוא אלי זולטא. אבל הוא מלכתחילה הגיע לשם כסייד קיק.
מקצועיות זה שם המשחק
מדובר בזמרים שקיבלו הזדמנות – טלוויזיונית - כן. נצלנית - אולי – להוכיח את עצמם בארצות הברית, מול מוזיקאים אמיתיים ומפיקים בעלי שם, והיתה להם את החוצפה להגיע מבלי ללמוד את המילים של השירים כמו שצריך; לזלזל בשפה האנגלית למרות שהם ללא ספק גדלו בתקופה שהזכות ללמוד אותה ניתנה להם; לעשות רק את מה שהם יודעים לעשות במועדונים בהם גדלו מבלי לרגע לצאת מהקופסא. וזה מרתיח. גם כי מוזיקלית הם מוכיחים את כל הסטראוטיפים אותם היתה להם הזדמנות למגר, וגם כי טלוויזיונית הם השאירו אותנו עונה שלמה בלי תחרות אמיתית. אם כל מה שהם רצו בהשתתפות זו בסך הכל חשיפה מקומית מול מצלמות כאילו היה זה "האח הגדול" אז זה מה שהם קיבלו. רק שלא יתפלאו אם המעמד שלהם יישאר כזה גם אחרי - פליטי ריאליטי ותו לא.

2 comments:

  1. חבר'ה פוסט מרשים. אבל שימו לב זו לא באמת תוכנית על מוזיקה. זו תוכנית על התנהגות ישראלים בחו"ל. עם מוטיב נרטיב של לכבוש את הוליווד. חוצמזה שאם לא היה בוחר במאיה היה מביך את עצמו עוד יותר משעשה כשבחר את הדה לוקו הוואנבי.

    השבמחק
  2. אכן התמונות היו קשות לפרקים. הנרטיב של "עכבר הכפר" מגיע לעיר הגדולה היה לעתים מצמית בגודל הבושה והכלימה שאופפת אותנו כצופים שבסה"כ מאד רוצים להזדהות עם גיבורי התוכנית. העילגות, חוסר המודעות המינימלי של "איפה אני ביחס לאיפה שאני נמצא", חוסר היכולת לקלוט ולהפנים ביקורת קונסטרוקטיבית, עליבות הנפש באופן כללי - כל אלה מביאים אותי למסקנה המתבקשת שלא מדובר היה בקומדיה אלא דרמה כואבת ומציאותית למדי של ישראלים-מזרחיים-דור שלישי בישראל.

    אבל העלוב מכולם היה ללא ספק קובי פרץ. משעשע וכואב לראות אדם שאמור להיות "מעל" כל הענין מתנהג ומתהלך בפתטיות בלתי מודעת לחלוטין תוך כדי טיפוח אגו עצמי מנופח מעל כל פרופורציה. פרץ היה הקריקטורה האמיתית של התוכנית.

    צדקת בקשר לבוסקילה. היא לעולם לא תהיה זמרת גדולה, אלא אולי מבצעת בינונית+פלוס. היא לא מבינה עד כמה היא רחוקה מהמטרה שלה. היא מתאמצת יותר מדי, ורואים את זה היטב. אומן אמיתי אף פעם לא מראה התאמצות. אומן אמיתי מפגין נון-שלנטיות על הבמה - זו מקצועיות אמיתית. האמת, צר לי עליה. כואב לראות בחורה שכל כך רוצה, עם יכולות מסוימות, מגיעה לבאר ולא שותה ממנו.

    ליאור

    השבמחק