יום שבת, 23 במרץ 2013

עשרת המתמסחרים הגדולים במוזיקה הישראלית

מאת: וולדורף וסטטלר

גם השנה החלטנו לפנק אתכם בפוסט ספיישל חגיגי לרגל החג. הפעם בחרנו להתמקד באחת התופעות הבולטות במוזיקה הישראלית, תופעה שמצליחה לחצות ז'אנרים (מטאל, מזרחית, אינדי) ומוכרת בשם "התמסחרות". השוק הישראלי הוא שוק קטן ולא מן הנמנע שלהקות וזמרים שרוצים להתפרנס יאלצו לעשות כמה ויתורים. יש כאלו שויתרו יותר מאחרים. הנה עשרה אמנים שבחרו בכיווני קריירה יותר מכניסים והמחירים שמעריציהם שילמו על כך:

10. פבלו רוזנברג
בתחילת שנות התשעים התרחשה מגפת הזומבים שנהוג לכנותה "תחיית הרוק הישראלי". בין כל להקות הגיטרות הצעירות של דור רוקסן בלטה להקה אחת שניסתה למתג את עצמה אחרת. הם לא היו "רוק", הם היו "רוק כבד". עצם ההגדרה הזו היתה אמורה לזרוק אותנו לפוסטרים מאיימים של איירון מיידן. אבל הגדרות לחוד ומציאות לחוד ומה לעשות שלעומת הכסאח שהביאו משינה עם "מפלצות התהילה" שיצא באותה תקופה, סטלה מאריס נשמעו כמו דפנה ארמוני. אבל נניח שכבר קנינו את הנראטיב, איך היינו אמורים לקבל את העובדה שסולן אותה להקת "רוק כבד" הוציא אלבום סולו עם שיר כמו "יש שעות למשל בין ערביים"? דיסוננס שגרם לניק מילר להתהפך בקברו (המטאפורי. הוא ברוק הכבד). רוזנברג הוא דוגמה מצוינת לכך שסולן מבצע הוא כמו כלי נגינה, נעים לאוזן אבל חלול. הוא ינגן כל מה שינגנו עליו. אם הוא לוהק להרכב "רוק כבד" זה מה שהוא ישיר, רק לא מן הנמנע שבהמשך הוא יגלה שיותר משתלם להיות ממותג כזמר אמצע הדרך, מזרחי לייט או מאהב לטיני. בקריירה חסרת עמוד השדרה של רוזנברג הכל הולך.



9. רמי קלינשטיין
לא נשקר לכם, רמי קלינשטיין אף פעם לא נשא בשורה חתרנית מדי. בטח לא עם שירים כמו "אש על הפנים". אבל הוא גם לא היה כל כך נורא. כל עוד הוא היה זמר ומלחין עולה הוא שמר על דיגניטי ואף סיפק שירים לא רעים מפעם לפעם. אבל אז קרה לו, ולנו, "תפוחים ותמרים". עד כאן הסיפור ידוע. לא בו אנחנו רוצים לדון. הסיפור המעניין של רמי בגלריית המתמסחרים שלנו מופיע דווקא באלבומו הרביעי. אחד לפני "תפוחים ותמרים". קראו לו "במסיבה אצל גידו" ושיר הנושא שלו הכיל את השורות הבאות: "היא המשיכה עם הגוף המלא והתפיס שלה לנחמד אותנו, והתחת הבצקי שלה והשדיים הגדולים של חלומותינו, הטריפו אותנו לנגן עוד ועוד". כמו כן הוא כלל את השיר שנפסל לשידור "בן אלף זונות", את להיט ההטרדות מעודד העישון "היי Woman", וכמובן את השורה האלמותית: "הארץ מתפתחת כמו הזין שלי", מתוך שיר שדווקא נתפס כשיר אהבה סטנדרטי, "חוץ ממך כלום".

אז מה היה כאן שהפך את קלינשטיין לדושבג שראוי להיכנס להול אוף שיים? זמר שהחליט לשחרר כל רסן באלבום קיצוני בכל קנה מידה (בוודאי עבור המיינסטרים הישראלי), ושנייה אחר כך, כמו כלב שבועט חול על השתן של עצמו, להתמתג מחדש כדון ז'ואן שמאלצי עם שירים מתרפסים כמו "קרוב אל ליבך" ו"כל מה שתרצי". המיתוג הצליח וכיום אף אחד לא זוכר לו את גידו (אפילו את "הזין שלי" הוא מצנזר בהופעות). אנחנו כאן כדי להזכיר.



8. איזבו
בחיי כמעט כל אמן ולהקה מגיע רגע בו הם צריכים להחליט אם הם חלק מהקרקס. רן שם טוב, מהמתפרנסים-ממוזיקה המוצדקים בתעשייה המקומית החבוטה, פלרטט עם המיינסטרים לא פעם עם הפקות ליהודית רביץ, הראל סקעת ואחרים. בבייבי שלו, להקת איזבו, הוא נגע בכפפות של משי, וזו נהנתה מיחס חם מהמבקרים ומקהל מגובש (גם אם קטן) שעקב אחריהם במשך שנים. הם היו יכולים להמשיך להיחשב לפרה קדושה באינדי הישראלי אם לא פאלטה קטנה ולא ברורה שנקראת השתתפות באירוויזיון.

שם טוב ולהקתו ניסו להוכיח את הקלישאה ש"כל אחד יכול לכתוב להיט" ושחררו שיר פופ במשקל נוצה שבסופו של דבר לא עבר את שלב חצי הגמר. זה היה מהלך שכולם הפסידו ממנו. הלהקה זכתה ליחסי ציבור גרועים ולתווית של לוזרים, הקהל הרחב התעצבן שבהחלטה שרירותית נשלחה למפגן הפטריוטיזם השנתי המקודש שלו להקה שהוא לא מכיר, מושבעי האירוויזיון התעצבנו שאותה החלטה, לכאורה "נועזת" ו"לא שגרתית", עלתה להם בתחרות, ומעריצי הלהקה במקרה הטוב הגיבו בפיהוק מתנשא ובמקרה הרע הצביעו ברגליים. לראייה, אלבומם השלישי שיצא באותו קיץ התקבל בקרירות יחסית וניסיונם לנצל את המומנטום התקשורתי ולצאת לסיבוב הופעות כשל. מסקנה: סל אאוט שלא נמכר הוא אפילו גרוע יותר מסתם להיות סל אאוט.



7. רונה קינן
ראשית כל נפתח ונודה – אין לנו בעיה עם הקריירה של רונה קינן. במובן מסוים מאז האלבום הראשון שלה ב-2003 היא שמרה על רצף מוזיקלי נאה, והשתפרות מתמדת כיוצרת. ביחס לאחרים ברשימה הזו קשה להאשים אותה בהתמסחרות. אלא אם כן אתם מחליטים להתחיל לספור לה את הקריירה משנת 1997.

קינן היתה אינדי עוד לפני שהמילה הזו הפכה לפופולארית, והיא ברחה ממנה רגע לפני שזה היה יכול להיחשב לה כנקודת זכות. כבר ב-97 כשערן צור גילה אותה לעולם במופע משירי יונה וולך היא נחשבה להבטחה גדולה. במשך שנים אחר כך היא צברה לעצמה מעריצים רבים בהופעות בהן היא ביצעה שירים שכתבה באנגלית. להזכירכם מדובר בתקופה שהתנהגות כזו גררה דיונים מעיקים וכתבות מתפעלות בעיתונים. יתכן ואם היתה "ממשיכה בשלה", בסופו של דבר היתה גוזרת על כך קופון – ולראיה ההצלחה של רוקפור וגבע אלון – אבל היא מעולם לא ניסתה. הקריירה שלה הושקה רשמית עם חוזה ב-NMC והפקה חלבית של יזהר אשדות. המיינסטרים אולי הרוויח יוצרת סו קולד איכותית אבל קינן הפסידה את האינדי-קרד שלה. ואם זו לא ה-הגדרה של התמסחרות אנחנו לא יודעים מה כן.



6. אלי זולטא
זה קצת מוזר להגיד את זה על מישהו שהקריירה שלו דשדשה בחוסר מעש בשוליים הריקים מקהל במשך כעשרים שנה - אבל הצרה של זולטא הוא שהוא המריא מהר מדי. אלמנה שחורה אף פעם לא היתה להקה מצליחה מאוד, או טובה מאוד, אבל למיעוט שהכיר אותה היתה סוג של הערכה למטאל הקצת-לוזרי וקצת מקסים בתמימותו של אלי זולטא. והנה במחי עונה אחת של "חי בלה לה לנד" זולטא גזר על עצמו להיות טבוע בזיכרון שלנו בתור הנזיר שמכר את שארית האינטגריטי שלו. הבעיה נעוצה בכך שברגע אחד הוא זינק מסצינה מאוד נישתית לעולם שבו הוא אובייקט פפראצי (לעניים), בשר טוקבקיסטים (לעניים) ואייקון אופנה (לעניים ממש). ל"קהל" החדש שלו לא היתה אף פעם הזדמנות להכיר את זולטא בסביבה הטבעית שלו ולא כאחד שמבצע קאברים בין ריבים עם מאיה בוסקילה. מלכתחילה הוא הוצג כלוזר שמנסה להושיט יד לתהילה שלא מתאימה לו כהזדמנות אחרונה לקריירה דועכת. כדי להוסיף חטא לפאדיחה - זולטא בוחר להוציא עכשיו אלבום בלאדות רוק מיינסטרים "שלא התאימו לקונספט המוזיקלי של אלמנה שחורה". זה אולי נאיבי לצפות מזולטא שיבחר להשתמש בפרסום המחודש שלו כדי למכור שוב את אותם החומרים שהוא טוחן בשוליים כבר עשרים שנה, אבל עצוב לגלות שהוא בחר לוותר על הרבה מהאסתטיקה שהגדירה אותו רק כדי להיות חלק מהמכונה לעוד כמה רגעים.



5. אלישע בנאי
בסצנת הפאנק רוק של העשור הקודם פעלה להקה בשם Got No Shame, שאחד מחבריה היה אלישע בנאי. הבן של יובל שימש כאחד הגיטריסטים בלהקה, ולא העומד בראשה. היה משהו משמח בליהוק הזה. הוא שידר צניעות. שינוי מרענן מהשתלטנות הבנאית הטיפוסית ונקודת זכות לבן שכל העולם רק חיכה לפתוח עליו עיניים אם יחליט ללכת בדרכי אביו. אבל כל זה היה רק עניין של זמן. בגלגולו השני כמוזיקאי חזר בנאי כמנהיג להקה הנושאת את שמו ("אלישע בנאי וארבעים השודדים", שלא נתבלבל), אבל זה לא היה מהלך טבעי של מוזיקאי צעיר המחפש את דרכו, זה היה מהלך מיתוגי מתוכנן היטב של מישהו שמנוהל על ידי אחד המנהלים החזקים בשוק - בועז בן ציון (שמנהל, בין השאר, את משינה). אלישע עבר מהילוך ראשון לחמישי בזכות מנוע גדול בהרבה על מידותיו ובמהירות לא חוקית, כשבאמתחתו חימומים נחשבים באולמות גדולים (ג'יינז אדיקשן בגני התערוכה, הופעה שהפיק שוקי וייס, האמרגן של משינה), סיבוב הופעות ארצי עם חסות של חברת אלכוהול ותוכנית בהנחייתו בערוץ 24. כל זה אגב אחרי אלבום אחד בלבד, שלא זכה להצלחה גדולה מדי וגם לא היה ממש פאנק.

לפני עשור אמורים היו חברי יוסלס איידי לקבל תכנית טלוויזיה. זה כמעט קרה אחרי שביססו לעצמם קריירה עצמאית ומעמד של להקת קאלט. בסוף, בעקבות ראיון לא מתחנף ולא מאולף, העסקה התבטלה. במילים אחרות: המיינסטרים דחה אותם כי הם היו יותר מדי פאנק. עם אלישע בנאי אין חשש שזה יקרה. 



4. קובי פרץ
אם יש מישהו שמשקף בדמותו את התהליך שהמוזיקה המזרחית עברה בעשור האחרון זה קובי פרץ. אחרי כעשור בו כיכב כשם עולה בסצנת זמרי הנשמה והדיכאון עם הלחנים הטורקיים, שחרר פרץ ב-2003 את "בלבלי אותו" שהיה אחד הלהיטים המגדירים של הז'אנר החדש הזה שעדיין נקרא "מזרחית" אבל נשמע יותר שאקירה משוקרי. בשונה מאייל גולן, למשל, שעדיין מצליח לשקף סוג של כנות פשוטה ומגושמת ללא קשר למידת ההצלחה או ההתרחקות מהמוזיקה המזרחית ה"אותנטית", אולי בגלל שהיה כוכב מסחרי מוכח כמעט מהרגע הראשון - פרץ 2.0 בעיקר עסוק בלהגדיר עצמו כמצליחן. יחד עם העובדה שמוזיקלית לא ניכר בו רצון להמציא את עצמו מחדש מאלבום לאלבום נדמה שפרץ שלם לגמרי עם כך שרוב ציוני הדרך שלו הם מספריים. עיקרי הקרדיט שלו מגיע מכיבוש מעוזי תרבות "אשכנזיים" לכאורה: מהפלייליסט של גלגלצ דרך קיסריה ועד להעלמות מס. בביוגרפיה הרשמית שלו (מתוך האתר) אפילו מרחיקים וכותבים ש"נכנס לספרי ההיסטוריה בתרבות הישראלית, כשהיה הראשון שכבש את היכל נוקיה במופע מושקע שלא נראה כמותו קודם בישראל". קשה לחשוב על אמן אחר שמצהיר על בחירות הלוקיישנים להופעות שלו כעל אירועים היסטוריים. אבל זה הכל חלק מאווירת הבלינג שהוא מתעקש ליצור. התחמושת המוזיקלית שלו לא כל כך משנה, קובי פרץ הוא כובש.

מעניין להשוות אותו לכובש קיסריות אחר - עופר לוי, שמעולם לא נטש את הדיכאון ובתמורה זכה לתהילה גדולה מפי מעריצים שמועלם לא פקפקו באותנטיות שלו. יתכן שאם פרץ היה ממשיך בשלו מבלי להתרכך הוא היה יכול להיות גרסה נוצצת ופופולרית יותר של לוי. הניסיון שלו להיות מסחרי מיצב אותו כלא יותר ממספר שתיים של אייל גולן.



3. מוקי
אם נגדיר התמסחרות כרגע שבו אמן עושה זינוק פופיק שמשאיר חלק גדול מהמעריצים שלו מאוכזבים, הסיפור של שבק ס' ושל מוקי בפרט מלא בכאלה. עם שבק ס' היתה לנו את ההחלטה המפורסמת להכניס את נימי נימ מערוץ הילדימ להרכב באלבום השני והידידותי יותר לנשים, היה לנו את "כנען 2000" שאמנם היה שיא אמנותי ללהקה אבל נתפס אצל מעריציה ככניעה סופית לגלגלצ, והיה את שלב הקאמבק של השנים האחרונות עם האלבומים שלא עניינו אף אחד וההופעות שכנראה מישהו הלך אליהן אבל זה לא מישהו שאנחנו מכירים. בין פירוק השבק ועד איחוד השבק מוקי התמקד בקריירת סולו שנראה שכל מטרתה היתה לשדר לקהל "זה לא נמרוד רשף שביאס, זה אני הפול מקרטני של החבורה".

על אף שהליווי של פילוני כמפיק תרם לכך שבשני האלבומים הראשונים של מוקי היו גם כמה יציאות כיפיות, איכשהו כל מה שנותר מהם בזכרון הקולקטיבי זה השמאלץ. אפשר להאשים רק את מוקי בכתיבת להיטים מחרידים כמו "כולם מדברים על שלום", "ילדה סוכר" או "אלוהים". לכל אורך הדרך נראה שהוא מנסה למצוא איזו נוסחת זהב, איזה נושא חם (שלום! אהבה! אלוהים!), איזה משהו שזועק "להיט" לכל האלה שיושבים בגלגלצ ולא מבינים איך הם "פספסו" את שבק ס עד האלבום השלישי. מוקי תמיד שידר כלפי חוץ סוגשל "על הזין שלי מה אתם חושבים", וכמובן שזה אטיטיוד חיובי בחיים ובהיפ-הופ בפרט. רק חבל שמוקי מפגין את הגישה הזו בעיקר כלפי המעריצים שלו.



2. אביב גפן
אביב גפן הוא אחד השמות הראשונים שקופצים לראש כשמתחיל דיון על אמנים ישראלים שהתמסחרו. אבל בניגוד ללהקות אחרות מהרשימה, הדיון בנושא אביב פחות עוסק במוזיקה. אין ספק שהתוצרת המוזיקלית שלו בשנים האחרונות היא די משעממת - אבל כישרון כתיבה וכישרון ייצור להיטים עדיין קיימים אצלו, כך שאת השלב הנוכחי בהתפתחות המוזיקלית שלו ניתן להסביר גם כסוג ההתבגרות שעוברים הרבה רוקרים לשעבר באיזור משבר אמצע החיים. הדיון סביב גפן הוא בסופו של דבר דיון פוליטי, והסיפור של אביב גפן קשור ישירות לסיפור של השמאל הישראלי בעשרים השנה האחרונות.

כשרבין נרצח הפך גפן בין רגע מנציג בכיין של תרבות שוליים מתבגרת לסמל אמיתי וכן של שברו של חלום. המילים "אמיתי" ו"כן" הן חשובות - בתקופה ההיא אי אפשר היה להאשים אותו בציניות. הצמיחה של נוער הנרות וההכתרה של גפן בתור נושא הדגל שלו היו טבעיות. גפן לא קפץ על טרנד. הרגש שהוא ביטא הפך להיות רגש שחלקים רבים מהעם פתאום היו שותפים לו. מאז קרה הרבה לשמאל הישראלי, ולא בהכרח דברים טובים. בזמן ההתפרקות של השמאל גפן יכול היה לבחור להיות הרבה דברים. הוא היה יכול להגביר את המעורבות הפוליטית שלו; הוא היה יכול להגדיל את קול הצעקה שלו לעוצמות גבוהות יותר. אבל נראה שבאיזור "חלולים" אביב גפן פשוט התייאש, ובמקום להיות קול מחאתי שמקווה לעתיד טוב יותר הוא הפך לרומנטיקן מתוסכל שבונה על אזרחות בינלאומית בשביל הילדים שלו.

שוב ושוב במהלך שנות האלפיים גפן שידר לקהל הישראלי שהוא כבר לא מעניין אותו. גפן נשאר פרובוקטור תקשורתי, אבל כשהשירים שלו איבדו את העוקץ, הפרובוקציות שלו החלו להתפס יותר כמהלכים ציניים מאשר הצהרות פוליטיות נפיצות. הנסיונות המרובים עם פרוייקטים בינלאומיים וראיונות שונים לתקשורת המקומית והזרה הבהירו שוב ושוב שהוא כבר לא ממש בונה עלינו. זה אולי היה רגש לגיטימי יותר אם הוא לא היה ממשיך להוציא אלבומים בישראל ובעברית, אבל מהר מאוד גפן יצר תחושה של דו פרצופיות מוזרה - זועם על הישראלים אבל שמח לעשות מהם קופה. במקום להיות כוח מוביל בשמאל הוא הפך להיות אחד הסטריאוטיפים הקלישאתיים ביותר שלו בעיני הימין: היורד-בפוטנציה הבכיין שלא עושה כלום, מרוויח טוב ומקטר על זה שחרא פה. וזו לא התנהגות של מנטור.



1. משינה
בדיון השגור על הדרדרותה של משינה מלהקת המצתים-באוויר של ילדותנו לחבורה של חטיארים שבעים נהוג להצביע על שיתוף הפעולה התקדימי עם סלקום מסביב לאלבום הקאמבק הראשון שלהם בתור נקודת מפנה "מתמסחרת". אבל ב-2013, כשרוב הדיסקים נמכרים בסניפים של יילו וארומה ושת"פ עם חברה סלולרית הוא חלומה הנאיבי של כל ילדה מתבגרת, תסלחו לנו שאנחנו מסרבים להתרגש. גם הצטרפות לשעשועון טלויזיה כבר הפכה לעניין שבשיגרה ולא בהכרח מורידה מערכו של אף אחד. לא, הסיבה שמשינה היא אחד מסיפורי ההתמסחרות הגדולים של הרוק הישראלי היא פשוט בגלל שהם עושים היום מוזיקה חרא. אם בשני האלבומים האחרונים שלהם היה אפילו שיר אחד שמשתווה בשאר הרוח להמנוני משינה עליהם גדלנו היינו יכולים לשקול לסלוח להם, אבל האמת היא שמאז "משהו קטן וטוב" ב-2003 הם לא הצליחו לשחרר אפילו שיר אחד זכיר. אחרי שנים של ציפייה ולעומת המורשת המפוארת מתחילת הקריירה, אפשר להשוות את האכזבה האמנותית מסביב לשני האלבומים האלה לפיאסקו של סטאר וורז 1-3.

הדלות של שני האלבומים האלה, והעובדה שהם מגדירים את עצמם כלהקה פעילה במקום לתלות את הנעליים ולנוח על זרי הדפנה הם החטאים האמיתיים של משינה. קחו לדוגמה את כוורת, שחוזרת עכשיו בפעם המיליון מבלי לשחרר חומרים חדשים ומצליחה לגייס מספיק רצון טוב כדי להיות סולד אאוט ביום שנפתחות הקופות. ההשוואה הזו מעוררת את השאלה מדוע בכלל היו צריכים משינה "לחזור"? אם הם היו מפסיקים להוציא אלבומים ופשוט מופיעים עם מיטב הלהיטים של פעם, היינו אולי צוחקים על ה"קאמבק" כל 7 שנים אבל בתכלס פוקדים את ההופעות שלהם בשמחה. ההתעקשות המביכה שלהם להמשיך לפעול ולשחרר מוזיקה שמחווירה אפילו לעומת השירים המיותרים ביותר שלהם מהעבר, ובו זמנית לא מציגה שום חזון מעניין או התפתחות - היא הסיבה האמיתית שמשינה הפכה להיות הג'ורג' לוקאס של המוזיקה הישראלית. ובפראפראזה על הסל אאוט ההוא, הגיע הזמן שמישהו ידפיס חולצת "יובל בנאי אנס לי את הילדוּת".



13 תגובות:

  1. מסכים עם הכל, חוץ ממשינה.
    אם היו רוכבים על תהילת עבר כמו כוורת הייתם קוראים להם "להקת קאמבק שרעבה לכסף".
    אבל לא, הם יושבים באולפן , כותבים ומקליטים שירים חדשים. זה לא קל, ובמיוחד לאור הפורטפוליו המרשים שלהם.
    גם אם השירים חרא, זה עדיין לא הופך את זה למשהו רע.

    השבמחק
  2. מסכימה עם הכל. בנאי ג'וניור צריך להיות במקום השני.
    הוא מביך

    השבמחק
  3. אבל איזבו תמיד היו גרועים, אבל רונה קינן תמיד היתה עוד יותר גרועה. השניים האלה הם ביטוי לחלום הבאזזז ושיברו. זה המאזינים שטעו לגביהם. גם רונה קינן התנפצה, גם איזבו התנפצו, גם המילה אינדי התנפצה.

    השבמחק
  4. ומה עם מרסדס בנד?
    יאללה חלק 2! (:

    השבמחק
  5. זה שרונה קינן מצליחה, לא אומר שהיא התמסחרה.
    וזה שהיא שרה באנגלית, לא אומר שהיא התמסחרה.

    בעצמכם אמרתם שהיא במגמת השתפרות מתמדת. ולא שזה אומדן למשהו- מלבד בשירים ליואל, בכל אלבום שלה יש גם שירים באנגלית...
    היא אחד האמנים היחידים בארץ ששומרים על עצמם, וממשיכים ליצור ולהתפתח.

    שאר הרשימה די מוצדקת לדעתי.

    השבמחק
    תשובות
    1. לך ולכל שאר המתמרמרים...

      יש הבדל בין אמן מוצלח/מצליח לבין אמן ממוסחר. זה לא משנה כמה אתה טוב או כמה אתה נטפס כאיכותי בעיניי המעריצים שלך - אם אתה חתום אצל חברת תקליטים גדולה ו/או עובד עם אנשים ששייכים לספק תעשיית המוזיקה ספק לתעשיית הבידור - אתה ממוסחר. זה כולל גם את בוב דילן, לאונרד כהן, פול מקרטני וג'ון לנון.

      זה לאו דוקה 'מוריד' במובן של איכות או אומנותיות; זה בעיקר עניין רגשי-קונספטואלי. אם זה פוגע במשהו אז זה רק ברגשי האינטימיות האישיים ביחס לאמן.

      אכן דרוש חלק 2. (מרסדס בנד, איפה הילד, מאור כהן, אסף אבידן, מוניקה סקס...)

      מחק
  6. סה"כ הפוסט בסדר. שתי נקודות יורדות על הירידה העלובה והפופוליסטית על פול מקרטני. עוד שתי נקודות על ההתלהבות מקליינשטיין המוקדם.

    השבמחק
  7. אני אוהבת את אלישע בנאי וארבעים השודדים. אני באמת לא מתעניינת בו ברמה האישית, אבל ברמת הלהקה יש להם שירים פשוט טובים.

    השבמחק
  8. איך מרסדס בנד התמסחרו בדיוק? השינוי היחיד שאפשר להצביע עליו זה המעבר מפאנק לסוג של רוק כבד.

    השבמחק
  9. שיט, עשיתם לי צמרמורת. כל מילה פה כבר עברה לי בראש, כל מסקנה שלכם חלקתי איתכם עוד לפני שהגעתי הנה. אתם אלילים שלי, ואם תהיו ענקיים כמו שמגיע לכם, אבל תתמסחרו כמו "סטטוסים מצייצים" אני אפליץ לכם על העין!

    השבמחק
  10. אחי אתה גדול, עשית לי את היום, אתה והבלוג שלך.

    ואלישע בנאי גרוע ברמות

    השבמחק
  11. באומנות כמו באמנות, אן דבר כזה שאין דבר כזה (ובטח תקטול אותי על הציטוט..) בסופו של דבר מה שחשוב האם נהנית בהופעה או לאו...מסחרי, מזרחי, פולני, אנרכיסטי, טרנסג'דרי, כולם מבקשים לנגן ולשיר, כל אחד וטעמיו עמו.

    השבמחק