שלומי שבת - אחד לנשמה/ אחד למסיבה

מאת וולדורף

"מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות". המשפט הידוע הזה, שגוגל מסרב לגלות את מקורו, יכול לעזור לנו להבין תהליכים תרבותיים. דוגמה: בסוף שנות ה-90 הפופ העולמי חווה משבר. התאגידים המסחריים שלטו בו באופן מוחלט ונדמה היה שמלווה אותו תחושת נחיתות בצל ז'אנרים כמו רוק או היפ הופ שהיו מבוססי מסורת יותר ממנו. זה אולי מסביר מדוע באותן שנים השם "אבבא" פתאום צף על פני השטח. מהאירוויזיון ופרסי ה-MTV, דרך מופעי ולהקות מחווה ועד המקום אליו שירי פופ הולכים כדי למות – המחזמר. כולם ידעו להודות לרביעייה השבדית על ההשראה, והמסר שעבר היה -"הנה מצאנו את האבות הרוחניים שלנו. בריטני ספירס לא נולדה מתוך ריק".

למה אני מזכיר את כל זה? כי הפופ הים תיכוני חווה כיום את אותם רגשי נחיתות. ההצלחה המהירה של אייל גולן ושרית חדד לא הייתה יכולה לקרות עם הכלים של המוזיקה המזרחית האולד סקול של תחילת שנות ה-90, וספק אם היתה מתרחשת ללא עזרתם של אייקונים מתווכים כמו אתניקס או טיפקס. משם ההידרדרות ל"בלבלי אותו" ול"ערב טוב לך" היתה מהירה מדי, ואיתה גם הביקורת החיצונית והחשש הפנימי המלווה במשפט שפתח את הטור.

וויטני יוסטון וליאל קולט בבריכת שחיה - כנסו כנסו

מאת וולדורף

וויטני יוסטון הלכה אמש לעולמה. גם אם זה לא באמת הפתיע אף אחד, עדיין יש משהו עצוב באדם שמת בטרם עת, ולכן אפשר להבין את ההמולה התקשורתית והרשתית שליוותה את האירוע. אבל וויטני היא הרי לא משלנו ובינינו היא גם ככה לא הייתה בשיאה, לכן גם מעט העצב הזה היה מהול בקצת אירוניה. חוץ מזה איך אומרים, כל סוף הוא התחלה? זבל של אחד הוא אוצר של אחר? למה לא למנף את מותה של יוסטון לקידום קריירה אחרת? של מישהי שאשכרה חיה עדיין. של ליאל קולט למשל.

אתם בטח שואלים מי זו ליאל קולט ובצדק. מדובר במוצר מעבדה שטופח עוד משלב הביצית להיות "זמרת אפיפיורים". מעין גרסה צעירה של אחינועם ניני, רק בלי הבולשיט שבלנסות להוכיח את עצמה בארץ קודם. היא לא מכוונת לקהל הישראלי, אנחנו לא מעניינים אותה ואת מנהליה. אבל זה בסדר, היא עדיין לא עשתה משהו משמעותי באמת בקריירה ולכן אין לנו סיבה אמיתית לנכס אותה לכבוד הלאומי. ההישג הגדול ביותר שלה עד כה (בארץ לפחות) הוא הופעה עם הסקורפיונס. Enough said.

עומר אדם - ילד טוב ילד רע

מאת: סטטלר
כבנאדם שביום יום מנסה להתרחק ממכשירי רדיו לא יצא לי לדעת על עומר אדם יותר ממה שכל תל אביבי יודע: זרקו אותו מכוכב נולד כי גילו שעוד לא צנחו לו הביצים ויש לו את הקליפ לשיר היווני ההוא עם כל הבחורות במסיבת בריכה והנינג'ות הגרוזיניות (מעל לשני מיליון צפיות ביוטיוב. מפחיד לחשב כמה מנדטים זה שווה). חשבתי שלהקשיב לאלבום שלו יהיה כמו לצפות בערסים רוקדים עם גרסאות דאנס בחתונה, לא כמו לצפות בדוד השיכור של החתן יורד על הברכיים לפני אשתו לשעבר.

מירי מסיקה - מלך

מאת וולדורף

יבש כאן בתקופת בין המיצרים של המוזיקה הישראלית (בין ראש השנה לפסח). לאחרונה נהננו מאחוז די גבוה של אלבומים טובים, כנראה בגלל שכמעט ולא יצאו אלבומים חדשים. לשמחתכם, לפי כמות הסינגלים החדשים שמטפטפים עלינו, הולך להיות לבלוג פסח שמח. בזמן שאחרים מטפטפים, בחרה מירי מסיקה לשפוך עלינו את כל הדלי, עם אלבום חדש (רביעי!) בעל שם מזעזע ועטיפה מזעזעת לא פחות.

בואו ננפץ מיתוס ישן: לא כל מי שיודעת לשיר היא זמרת טובה. מירי מסיקה לדוגמה יודעת לשיר, לא ניקח את זה ממנה, אבל היא זמרת מחורבנת. בנסיבות אחרות כישרון השירה שלה היה יכול להוות יתרון – במחזות זמר לדוגמה, וגם שם כנראה לתפקידים מאוד חד גוניים. במוזיקה פופולארית היא עושה עבודה גרועה. סגנון השירה שלה רגשני על גבול הבכייני. היא תמיד דרמטית וכמעט תמיד שלא לצורך, והכי גרוע: היא נטולת כל שמץ של שמחת חיים או חוש הומור. התחושה הכי דומיננטית שנשארת אחרי האזנה לאלבום היא דיכאון. לכאורה מדובר במחמאה, אין זו הרי תפקידה של המוזיקה לעורר רגש כלשהו? אז לא. האלבום של מסיקה כל כך מנופח וכל כך חסר מודעות עצמית שרק פלקטים יצליחו להתרגש ממנו. אז למה דכאון? החיים קצרים, יש כל כך הרבה מוזיקה טובה בעולם, ובכל זאת בזבזתי דקות יקרות על מירי מסיקה, זה למה.

יח"צים מסוכנים

מאת: וולדורף וסטטלר

המייל הבא, שנשלח על ידי יחצנית, הגיע לפני כמה ימים דרך הצור קשר שלנו:

היי

אני יודעת שמדובר באומן חדש ולא מוכר ולכן הדרך ארוכה ומייגעת,

זה הסינגל הראשון שהוא מוציא אחרי  שנים בתעשייה. הוא אותר ע"י ~לייבל כלשהו~ והם מאוד מאמינים בו..

ממש אשמח שיעלה :)

תודות

ויום נ פ ל א

כן. גם לנו לקח כמה קריאות של הטקסט וכמה גירודים בראש להבין מול מה אנחנו עומדים. כמו כל טקסט דגול בהיסטוריה הכתובה, גם כאן הסאבטקסט עשיר מהטקסט. כבלוג שמושג הביקורת חרות על דיגלו נשמח לפרשן לכם אותו.

למה גל אוחובסקי צריך להפסיק לכתוב על מוזיקה

מאת: וולדורף וסטטלר

גל אוחובסקי צריך להפסיק לכתוב על מוזיקה. הנה אמרנו את מה שכולם חושבים כבר שנים. וזה לא בגלל שהוא לא רלוונטי. כלומר הוא לא רלוונטי, וזה כשלעצמו סיבה מצוינת לתלות את הנעליים, אבל איכשהו התרגלנו לחוסר הרלוונטיות שלו. העובדה שהוא כותב בטיים אאוט, מקומון תל אביבי בועתי, מקלה עלינו להתעלם ממנו. המפסידים העיקריים מחוסר הרלוונטיות שלו הם עורכי המקומון עצמו, שמקבלים את מה שמגיע להם על כך שנתנו לו להמשיך לשלוט במדור המוזיקה שלהם, על אף שכישרונות צעירים רבים נדחקו לפינה בשל כך.

צילום: אמיר מאירי

גל אוחובסקי צריך להפסיק לכתוב על מוזיקה, ויתרה מזאת לבקר אותה, כי הוא כבר לא אובייקטיבי. את הקרדיטים העיתונאיים שצבר בעבר לא ניקח ממנו. גם לא את אישיותו הצבעונית. אחרי הכול שני אלו אחראיים במידה רבה לדרך הארוכה שעשה מימיו ככתב עיתון העיר בשנות השמונים (כשהוא והעיתון עוד היו רלוונטים) ועד שהוזמן להצטרף למסדר אבירי השולחן העגול של צביקה כשופט ב"כוכב נולד". אגב, נגד המהלך הזה כשלעצמו אנחנו לא מתרעמים. אם זה מה שהוא רוצה לעשות כדי להרוויח את לחמו ולייצר לעצמו שם – שיבושם לו. לפחות נוכחותו שם מוצדקת יותר מזאת של מירי מסיקה. הבעיה היא שהוא לא הסתפק בכסף והתהילה שהפריים טיים הציע לו. אוחובסקי רצה לאחוז בחבל משני קצותיו ולהשאיר לעצמו את פרסטיז' המבקר (בינינו אין שם הרבה יותר מזה וגם זה כבר שחוק). וזה, כצפוי, מתכון לצרות.

נתן גושן - נתן גושן

 מאת: סטטלר

באחד הראיונות האחרונים שנתן פרנק זאפה לפני מותו מסרטן הערמונית ב-1993, שואלת אותו כתבת הטודיי שואו איך הוא היה רוצה שיזכרו אותו. זאפה עונה שזה לא חשוב בכלל. כשהכתבת מתעקשת הוא עונה שאנשים שמתעסקים בשאלה של איך יזכרו אותם הם אנשים כמו בוש ורייגן, והם יוציאו הרבה כסף ויעבדו קשה כדי שהזיכרון שנשאר מהם הוא הכי נכון שיש. החוזק בהצהרה הזו הוא לא בהקבלה הפוליטית שבה, אלא בצניעות שנמצאת שם בין השורות, ובהבנה שבשביל אמנים מסוימים (זו תהיה יהירות להגיד "אמנים אמיתיים"?) – היצירה היא המנה העיקרית והתהילה היא פרט שולי. אבל אם יש תובנה אחת שנוטפת מכל שורה מתייפחת וגיטרה "מחממת לבבות" באסופת השירים מעוררת אי-הנעימות הזו שנקראת "נתן גושן", היא שגושן ממוקם מרחק שנות אור מתפיסת העולם שזאפה מבטא. נתן גושן כבר סטאר.