אריק ברמן - גבר, אישה והווילדרנס

מאת: סטטלר

אריק ברמן חזר מטיול של 9 חודשים בארה"ב, ואנחנו אלה שתקועים לידו בטיסה חזרה וצריכים לשמוע אותו מספר על כל מה שקרה לו. תודה לאל שזה רק אלבום מרובע. לדעתי ברמן צריך להוציא מהדורה מוגבלת שאורכה 12 שעות, כאורכה של טיסה מניו יורק לתל אביב. לרוב כשאמנים מוציאים אלבום כפול או משולש או מרובע (?) זה מגיע מתוך רצון להעביר משהו, מילולי או מופשט, שהוא קצת יותר גדול ממה שנכנס בשעה אחת. אבל אצל ברמן זה מגיע יותר מכישורי עריכה פגומים, מודעות עצמית נמוכה, ואולי פשוט יצר כלכלי בריא (הרי משום מה כל אחד מארבעת החלקים שוחרר בנפרד ונמכר במחיר מלא בחנויות).

מבחן קל כדי לדעת אם אתה בתדרים של ברמן: אם אתה מסוגל להגיד בקול רם את שם האלבום שלו – "גבר, אשה, והווילדרנס" בלי לגחך – אולי זה אלבום בשבילך. אולי לאנשים יש סף רגישות גבוה יותר ממני, כי אני אפילו לא מצליח להגיד את שם החלק הראשון "אוי הלב הפתי והמגוחך" בלי להתפקע. אבל אין ספק שזה מקרה שבו המדיום והמסר מקבילים. היומרה שמשודרת מהשם ומאורך הפרוייקט משקפת היטב את מה שקורה בו מבחינת תוכן.

שלמה ארצי - אושר אקספרס

מאת: וולדורף

אני מרחם על שלמה ארצי. מקובל לתפוס אותו כמצליח בזמרי ישראל, אבל האמת היא שהוא גם כנראה חסר הביטחון שבהם. זה בא לידי ביטוי באובססיה הידועה שלו להיטפל לאדם היחיד בקהל שלא רוקד; בהצטנעות עד כדי התבטלות בראיונות; באלבומים הראשונים והבוסריים שהדחיק במשך שנים; באחרים שפשוט גנז לפני שהודפסו; בצורך לגייס מוזיקאים מבטיחים בתחילת דרכם כנגני וזמרי ליווי; בשיתוף הפעולה עם שלום חנוך תחת הבארטר הידוע 'תביא לי קרדביליטי ואביא לך קהל'; ועכשיו בדואט המיותר עם אריק איינשטיין. הוא פשוט לא היה מסוגל לוותר על הסיפוק שבלראות את שמו מתנוסס לצד הזמר היחידי בארץ שמחזיק ביותר כבוד ממנו.

האמת שגם אנחנו כקהל לא היינו יכולים להתאפק. ביצועי "אול סטאר" מהסוג הזה הם מאז ומתמיד הגילטי פלז'ר של תעשיית הפופ. שיר חדש בביצועם של שניים מענקי הזמר העברי זה רגע שטומן בחובו הבטחה גדולה. וכגודל ההבטחה כך גם גודל האחריות. בדרך כלל הפחד מהאחריות גורם ליוצרים לנקוט בעודף מודעות עצמית שמלכתחילה מקטינה את הרגע ושוללת את היומרנות (ע"ע הקאמבק של כוורת עם "זוכר לא זוכר" והדואט של ארצי עם חנוך "אני מכיר אותך"). אבל בדואט של ארצי/איינשטיין הייתה הרבה יומרה ולכן התוצאה רעה עוד יותר. הם רצו לייצר את שיר ה"ארבע אחר הצהריים" האולטימטיבי, יצא להם תשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

עשר הלהקות הישראליות הגרועות בכל הזמנים

מאת: וולדורף וסטטלר

לכבוד החג החלטנו לפנק בפוסט ספיישל, ובו בחרנו את עשר הלהקות הישראליות הגרועות ביותר בכל הזמנים. למה להקות ולא בכלליות אמנים? כי אנחנו יודעים שיש בחוץ הרבה יוצרים חסרי כישרון ולרוב הם לא מודעים לזה. זו לא תמיד אשמתם. אבל כשמדובר בלהקה, על פי הגדרתה, חייב להיות לפחות בנאדם אחד בחדר החזרות שצריך היה לקום ולהגיד "היי, זה רעיון גרוע". מכוון שבדוגמאות שבחרנו אף אחד לא לקח אחריות, התוצאות מבישות עוד יותר. אז הנה לפניכם עשר להקות שהיינו שמחים יותר אם היינו שומעים מהם פחות: 

10. הפיל הכחול
אחד המוטיבים החוזרים במיינסטרים הישראלי הוא שהעם מחפש את העממי-לכאורה במוזיקאים שלו. אם הגעת מעיר שאינה תל אביב – הרווחת נקודה. אם יש לך סיפור אישי כואב – עוד נקודה. אם אתה כותב טקסטים עם עומק רגשי של מתבגר ומטה – חמש נקודות! במשוואה הזאת אף להקה מהעשור האחרון לא יכולה לנצח את הפיל הכחול: גם מאשקלון, גם מנגן איתם בחור נכה, וגם "יש לי רק דבר אחד לומר לך ומכל הלב – את הכי טובה בעולם". אי אפשר להאשים את הפיל הכחול בחוסר כנות, אבל אפשר לנטור להם טינה על זה שהם לא היו צריכים להתאמץ במיל בשביל להגיע למקום שלהם. השיר הזה צעד רבעון שלם במצעד של גלגלצ ב-2009, מתוכו חודש שלם במקום הראשון. אפילו יחסית לפופ הישראלי מדובר באנומליה – זקני צפת לא זוכרים מקרה כה קיצוני של כשרון כה מועט שמגיע כל כך רחוק. זה בוודאי גם לא יחזור שוב – אף הרכב עתידי לא יצליח ללחוץ אוטומטית על כל כך הרבה כפתורים מעוררי אמפתיה. אולי "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה בביצוע גלעד שליט ומקהלת ניצולי השואה הארמנית של אופקים".

שלומי שבת - אחד לנשמה/ אחד למסיבה

מאת וולדורף

"מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות". המשפט הידוע הזה, שגוגל מסרב לגלות את מקורו, יכול לעזור לנו להבין תהליכים תרבותיים. דוגמה: בסוף שנות ה-90 הפופ העולמי חווה משבר. התאגידים המסחריים שלטו בו באופן מוחלט ונדמה היה שמלווה אותו תחושת נחיתות בצל ז'אנרים כמו רוק או היפ הופ שהיו מבוססי מסורת יותר ממנו. זה אולי מסביר מדוע באותן שנים השם "אבבא" פתאום צף על פני השטח. מהאירוויזיון ופרסי ה-MTV, דרך מופעי ולהקות מחווה ועד המקום אליו שירי פופ הולכים כדי למות – המחזמר. כולם ידעו להודות לרביעייה השבדית על ההשראה, והמסר שעבר היה -"הנה מצאנו את האבות הרוחניים שלנו. בריטני ספירס לא נולדה מתוך ריק".

למה אני מזכיר את כל זה? כי הפופ הים תיכוני חווה כיום את אותם רגשי נחיתות. ההצלחה המהירה של אייל גולן ושרית חדד לא הייתה יכולה לקרות עם הכלים של המוזיקה המזרחית האולד סקול של תחילת שנות ה-90, וספק אם היתה מתרחשת ללא עזרתם של אייקונים מתווכים כמו אתניקס או טיפקס. משם ההידרדרות ל"בלבלי אותו" ול"ערב טוב לך" היתה מהירה מדי, ואיתה גם הביקורת החיצונית והחשש הפנימי המלווה במשפט שפתח את הטור.

וויטני יוסטון וליאל קולט בבריכת שחיה - כנסו כנסו

מאת וולדורף

וויטני יוסטון הלכה אמש לעולמה. גם אם זה לא באמת הפתיע אף אחד, עדיין יש משהו עצוב באדם שמת בטרם עת, ולכן אפשר להבין את ההמולה התקשורתית והרשתית שליוותה את האירוע. אבל וויטני היא הרי לא משלנו ובינינו היא גם ככה לא הייתה בשיאה, לכן גם מעט העצב הזה היה מהול בקצת אירוניה. חוץ מזה איך אומרים, כל סוף הוא התחלה? זבל של אחד הוא אוצר של אחר? למה לא למנף את מותה של יוסטון לקידום קריירה אחרת? של מישהי שאשכרה חיה עדיין. של ליאל קולט למשל.

אתם בטח שואלים מי זו ליאל קולט ובצדק. מדובר במוצר מעבדה שטופח עוד משלב הביצית להיות "זמרת אפיפיורים". מעין גרסה צעירה של אחינועם ניני, רק בלי הבולשיט שבלנסות להוכיח את עצמה בארץ קודם. היא לא מכוונת לקהל הישראלי, אנחנו לא מעניינים אותה ואת מנהליה. אבל זה בסדר, היא עדיין לא עשתה משהו משמעותי באמת בקריירה ולכן אין לנו סיבה אמיתית לנכס אותה לכבוד הלאומי. ההישג הגדול ביותר שלה עד כה (בארץ לפחות) הוא הופעה עם הסקורפיונס. Enough said.

עומר אדם - ילד טוב ילד רע

מאת: סטטלר
כבנאדם שביום יום מנסה להתרחק ממכשירי רדיו לא יצא לי לדעת על עומר אדם יותר ממה שכל תל אביבי יודע: זרקו אותו מכוכב נולד כי גילו שעוד לא צנחו לו הביצים ויש לו את הקליפ לשיר היווני ההוא עם כל הבחורות במסיבת בריכה והנינג'ות הגרוזיניות (מעל לשני מיליון צפיות ביוטיוב. מפחיד לחשב כמה מנדטים זה שווה). חשבתי שלהקשיב לאלבום שלו יהיה כמו לצפות בערסים רוקדים עם גרסאות דאנס בחתונה, לא כמו לצפות בדוד השיכור של החתן יורד על הברכיים לפני אשתו לשעבר.

מירי מסיקה - מלך

מאת וולדורף

יבש כאן בתקופת בין המיצרים של המוזיקה הישראלית (בין ראש השנה לפסח). לאחרונה נהננו מאחוז די גבוה של אלבומים טובים, כנראה בגלל שכמעט ולא יצאו אלבומים חדשים. לשמחתכם, לפי כמות הסינגלים החדשים שמטפטפים עלינו, הולך להיות לבלוג פסח שמח. בזמן שאחרים מטפטפים, בחרה מירי מסיקה לשפוך עלינו את כל הדלי, עם אלבום חדש (רביעי!) בעל שם מזעזע ועטיפה מזעזעת לא פחות.

בואו ננפץ מיתוס ישן: לא כל מי שיודעת לשיר היא זמרת טובה. מירי מסיקה לדוגמה יודעת לשיר, לא ניקח את זה ממנה, אבל היא זמרת מחורבנת. בנסיבות אחרות כישרון השירה שלה היה יכול להוות יתרון – במחזות זמר לדוגמה, וגם שם כנראה לתפקידים מאוד חד גוניים. במוזיקה פופולארית היא עושה עבודה גרועה. סגנון השירה שלה רגשני על גבול הבכייני. היא תמיד דרמטית וכמעט תמיד שלא לצורך, והכי גרוע: היא נטולת כל שמץ של שמחת חיים או חוש הומור. התחושה הכי דומיננטית שנשארת אחרי האזנה לאלבום היא דיכאון. לכאורה מדובר במחמאה, אין זו הרי תפקידה של המוזיקה לעורר רגש כלשהו? אז לא. האלבום של מסיקה כל כך מנופח וכל כך חסר מודעות עצמית שרק פלקטים יצליחו להתרגש ממנו. אז למה דכאון? החיים קצרים, יש כל כך הרבה מוזיקה טובה בעולם, ובכל זאת בזבזתי דקות יקרות על מירי מסיקה, זה למה.