אוהבים עד התקרה: מכתב פתוח לקהל האינדינגב

מאת: וולדורף וסטטלר

אם האינדינגב זכה להישג משמעותי אחד בתרבות הישראלית, הוא זה: הוא הוציא אתכם, חובבי המוזיקה האלטרנטיבית, מעליית הגג בה התחבאתם רוב חייכם. אם בשגרה אתם נרדפים על ידי בריוני המשרד שמתעקשים להזיז את המחוג מ-106 ל-91.8, באינדינגב תזכו להזיע יחד עם 4,000 אנשים מול הבולבול של דורון בוטניק. סדר גודל שבתעשיית המוזיקה הישראלית הכושלת נחשב להישג די מדהים (הקהל, לא הבולבול). הבעיה היא שעד שסיימתם לנער את החול מהבגדים בכניסה לאוטו, כבר שכחתם את מה שהסופ"ש הזה יכול היה ללמד אתכם.

עד הבת מצווה זה יעבור

מאת: וולדורף

הסדרה הדוקומנטרית "הסוכנים", המשודרת בהוט, מלווה את עולמם של ארבעה סוכנים בתעשיית המוזיקה הים תיכונית. למרות שלפרקים היא נראית כסדרת המשך או חיקוי של "חי בלה לה לנד", מדובר בסדרה שדי עומדת בפני עצמה, כשההבדל העיקרי הוא שהיא לא מנסה לייצר מציאות אלא פשוט מתעדת אותה. בחמשת הפרקים הראשונים לא למדנו יותר מדי על עולמם האינטנסיבי של כוכבי הז'אנר (עומר אדם וקובי פרץ), או המייאש של אלו שלא (ג'ולייטה וגיא "אני רוצה להיות כמו שלמה ארצי" יהוד). בפרק השישי הגיעו שתי סצנות חזקות באמת, שפתחו לנו שער להבנה אפשרית של הז'אנר.

באמצע הפרק, אחרי הפרידה המתוקשרת (והמתועדת) שלה ממנהלה גילי מסאמי, נכנסת ג'ולייטה לאולפן של ארקדי דוכין. בתחילת הפרק אנו מופתעים לגלות שהאחרון נענה בחיוב לפנייתה, ושלח לה סקיצה. אבל אם חשבנו שעצם החיבור בין השניים מופרך, אנו מובלים לסצנה בה דוכין מצהיר שיעזור לה בכל התהליך של איסוף החומרים. כלומר לאו דווקא בכתיבה, אלא יותר בהפקה של האלבום. מהספה בבית, עבודה צמודה עם אמן מצליח ומעוטר כמו דוכין נשמעת כמו הצעה מדהימה עבור כל זמרת צעירה. אבל ג'ולייטה לא מחזירה לו תשובה ומיד אנו מבינים למה.

שירי מימון - שלג בשרב

מאת: וולדורף

שירי מימון היא חתיכת דמות טראגית. ההפסד שלה לנינט בעונה הראשונה של כוכב נולד היה אולי צורב אבל שם אותה בנקודת פתיחה מבטיחה. בעוד הקהל בניצנים הכתיר את נינט לא רק כזוכה בתחרות כישרונות בטלוויזיה אלא גם כ"מאמי של המדינה", מימון נשארה עם מקום שני וללא תואר. היום קצת קשה לדמיין את זה אבל לפני הגמר אשכרה ניסו ליצור איזושהי תחרות ביניהן, והאמת? היתה שם תחרות. ההבדל בין השתיים היה כמו ההבדל בין שחור ללבן. או יותר נכון בין שחור לבלונדינית. ומימון היתה הבלונדינית שנהנית יותר. תזזיתית, חצופה וסקסית, כל מה שנינט בגרסת החיילת הגמלונית לא ממש הצליחה לשדר.

אבל נינט היא זו שזכתה וכבשה את לב ההמון, לא מעט בגלל שבישראל באופן מסורתי מעדיפים את "הדודה מהבית ממול" על פני "הבת של השכן". ובכל זאת מימון היתה יכולה למנף את הסיטואציה, ולרגעים היו תקוות בתעשיית הפופ הצולעת שלנו שהיא באמת הולכת לעשות את זה. אחרי הכל אף פעם לא היו לנו מדונה או בריטני משלנו, והנה צצה לה בלונדינית כוסית בת 20 בלב הפריים טיים. ועוד אחת שסומנה כהפך מנינט. והרי בטווח הארוך ברור ש"ים של דמעות" יתחיל לשעמם, לא? טוב זה לפחות מה שנינט חשבה.

זמר אחד לא משנה מאיזו עדה

מאת וולדורף וסטטלר

אורטל בן דיין פרסמה בקפה גיברלטר טור על השיח העדתי גזעני. אם זה היה עוד דיון על יחס מפלה או מתנשא של אשכנזים מול מזרחים לא היינו מתערבים. אבל היא בחרה לנופף בדגל המוזיקה המזרחית מול האשכנזית עם כמה טענות לא ממש מדויקות, אז חשנו צורך להתערב. אנחנו מאמינים שבדיון הזה אף אחד לא יאשים אותנו בעדתיות, שכן אריק ברמן ואפרים שמיר קיבלו אצלנו את אותו היחס ששלומי שבת ועומר אדם קיבלו.

את הטור היא פתחה בדוגמה "מאירת עיניים" מ-2004, כשהזמר זהר צברי הקליט גירסת כיסוי לשיר "הקנאה" של אביב גפן, ושינה את המשפט "אני ארצח אותך" ל"אני אשכח אותך". כשנשאל על פשר השינוי ענה שכזמר מזרחי הוא לא יכול להשתמש בביטוי כזה בלי לעורר זעם תקשורתי ולהיות מואשם בהסתה לאלימות נגד נשים.

אתניX - אהבת חינם

מאת סטטלר

נהוג לתת לאתניX קרדיט על בניית היסודות לז'אנר הפופ המזרחי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, עם החיבור לאייל גולן שהניב כמה מהאלבומים הנמכרים ביותר בתולדות ארצנו. לא בדיוק אילנות גבוהים להתלות בהם, אבל הקרדיט הזה בשילוב עם החביבות הטבעית של זאב נחמה גורם לכיס של סלחנות מוגזמת של המדיה כלפי אתניX בגלגול הנוכחי שלהם. נכון, החומרים החדשים שלהם נשמעים חסרי מעוף לעומת יציאות קרוס-ז'אנריות מבריקות כמו "קטורנה מסאלה", המנוני נאיביות נצחיים כמו "תותים" ואפילו יציאות מביכות כמו "האינטרנט שלי" (כל כך מביך שזה מבריק), אבל היי, לפחות הם לא צוחקים עלינו כל הדרך אל הבנק כמו חלק מממשיכי דרכם. בציניות אי אפשר להאשים אותם.

עברי לידר - מישהו פעם

מאת וולדורף

אף פעם לא כתבנו בבלוג על עברי לידר, ולכן לפני שנתחיל לפרט מה כל כך רע באלבומו החדש "מישהו פעם", תנו לנו לפרוק משהו מהלב שאנחנו סוחבים שנים רבות. מה נסגר עם הקול שלו? אותו אלמנט שנקלט ראשון בהאזנה לשירים שלו, עוד לפני הלחנים הקיטשיים (עוד נגיע ללחנים הקיטשיים) והכתיבה האופיינית (אוהו עוד נגיע לכתיבה האופיינית). למעשה הקול שלו כל כך משמעותי ביצירתו, עד ששומעים אותו גם כשהוא כותב לאחרים, ולטעמנו אין דבר גרוע יותר, בהנחה שכשכתב את השיר רצה לייחד את המבצע ולא לשכפל את עצמו. אבל אולי זה בעצם קשור לכתיבה האופיינית. אז בואו נחזור רגע לקול.

עברי לידר תמיד נשמע כאילו קשה לו. זה כבר לא חמוד או מקורי כפי שזה בוודאי נשמע באלבום הבכורה שלו מלפני 15 שנה. זה בטח כבר לא אמין. קשה לו והוא ממש מתאמץ להדגיש את זה שקשה לו. הוא נאנק כאילו אם לא היה עושה זאת לא היינו מאמינים שהטקסטים באמת רגישים וכואבים. ומה זו החיבה המוגזמת שלו למם סופית? הבחירה הזו, להדגיש אותיות שבשפה מדוברת לא מדגישים, "תסמונת ערן צור" אם תרצו, הופכת את ההאזנה לבלתי נסבלת. אצל צור, בהחלט לא הטעם של כולם, האקספרסיביות נסבלת כי היא חלק ממארג בלתי מתפשר של לחן וטקסט. קטגוריות שלידר, שלעומתו זוכה להצלחה הרבה יותר גדולה, נופל בהן פעם אחר פעם.

אביב גפן - פסיפס

מאת: סטטלר

האלבום החדש של אביב גפן (ההוא מבלאקפילד ומרצח רבין) הוא – באופן מוצהר – לא ממש אלבום, אלא אסופה של קטעים שהוא יצר בשנים האחרונות במסגרת פועלו בישראל. זה לצד זה מאוגדים שם שלושה שיתופי פעולה שלו עם רייכל, הלהיט "נוסטלגיה" עם שרון ליפשיץ, שני ביצועים לייב עם אביתר בנאי מ"פסטיבל הפסנתר", עוד כמה סינגלים חסרי בית ושיר אחד חדש. זו דרך מוזרה וקצת אנכרוניסטית לשחרר מוזיקה. בעידן שבו כל אדם יכול להוריד את הלהיט החדש ברגע שהוא יוצא, התוכן הנוסף שבאלבום שלם אמור להיות שם כדי להזכיר למעריצים לשלשל כמה שקלים לקופת חנות התקליטים הקרובה (לרוב סניף של יילו). אוסף של קטעים חסרי הקשר משדר במקרה הטוב עצלנות ובמקרה הרע זלזול בקהל – ולמרבה הצער, נראה שאביב גפן של העשור הנוכחי חולה בשניהם.