מאת: וולדורףלמרות שאנחנו מצטיירים כמרושעים חסרי לב, לרוב אנחנו מעדיפים שלא לכתוב ביקורות על אמנים צעירים ועצמאים. אבל לטוב או לרע, האלבום של LFNT , הוא רן ניר מתהילת המוג'וז, חסר סממנים של אלבום בכורה. ניר קפץ ראש למים העמוקים, דילג על כמה שלבים הכרחיים בהתפתחותו כיוצר והוציא יצירה שכאילו אומרת לעולם: "אני לא הבסיסט של המוג'וז, אני תמיד הייתי הסולן". אם לגישה היומרנית הזו היה כיסוי, כנראה שלא הייתם קוראים שורות אלו.
את מה שאנחנו חושבים על אסף אבידן והמוג'וז כבר כתבנו בעבר. אבל נקודה שלא התייחסנו אליה באותו פוסט, מפאת קוצר היריעה, היא מי אשם ב"מחדל"? קל להאשים את הסולן וכותב השירים, על אחת כמה וכמה כשהוא חותם עליהם בשמו. אבל המוג'וז היו בכל זאת הרכב, ולא קשה לדמיין שהיתה לשאר החברים, וניר בתוכם, השפעה מסוימת על הנעשה. אחת התמות שבלטו לרעה בשלושת האלבומים שהוציאו המוג'וז, קשורה לקיבעון הנוסטלגי בעיבודים ובהפקה. ביום שאחרי הלהקה, בעוד אבידן בחר באלבום הסולו שלו להתנסות בכיוונים מוזיקליים חדשים, דווקא האלבום של LFNT הוא המשך כמעט ישיר למה שביאס במוג'וז. הסנגורים יבואו ויגידו: "אז מה? זה מה שהוא יודע לעשות". אבל כאן מגיעה הנקודה הכואבת. התוצאה, Tales Of A Drunken Man, כשמה כן היא: כל כך קלישאתית שהיא נעה בין המביך למשעשע.
