אני מרחם על שלמה ארצי. מקובל לתפוס אותו כמצליח בזמרי ישראל, אבל האמת היא שהוא גם כנראה חסר הביטחון שבהם. זה בא לידי ביטוי באובססיה הידועה שלו להיטפל לאדם היחיד בקהל שלא רוקד; בהצטנעות עד כדי התבטלות בראיונות; באלבומים הראשונים והבוסריים שהדחיק במשך שנים; באחרים שפשוט גנז לפני שהודפסו; בצורך לגייס מוזיקאים מבטיחים בתחילת דרכם כנגני וזמרי ליווי; בשיתוף הפעולה עם שלום חנוך תחת הבארטר הידוע 'תביא לי קרדביליטי ואביא לך קהל'; ועכשיו בדואט המיותר עם אריק איינשטיין. הוא פשוט לא היה מסוגל לוותר על הסיפוק שבלראות את שמו מתנוסס לצד הזמר היחידי בארץ שמחזיק ביותר כבוד ממנו.
האמת שגם אנחנו כקהל לא היינו יכולים להתאפק. ביצועי "אול סטאר" מהסוג הזה הם מאז ומתמיד הגילטי פלז'ר של תעשיית הפופ. שיר חדש בביצועם של שניים מענקי הזמר העברי זה רגע שטומן בחובו הבטחה גדולה. וכגודל ההבטחה כך גם גודל האחריות. בדרך כלל הפחד מהאחריות גורם ליוצרים לנקוט בעודף מודעות עצמית שמלכתחילה מקטינה את הרגע ושוללת את היומרנות (ע"ע הקאמבק של כוורת עם "זוכר לא זוכר" והדואט של ארצי עם חנוך "אני מכיר אותך"). אבל בדואט של ארצי/איינשטיין הייתה הרבה יומרה ולכן התוצאה רעה עוד יותר. הם רצו לייצר את שיר ה"ארבע אחר הצהריים" האולטימטיבי, יצא להם תשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
