עמוד יח"צן: איך מתכוננים לפלישה לעיתון של מחר?

צילום: עודד קרני

אז כן. עוד מבצע, עוד מלחמה, ועוד הזדמנות לצאת פטריוטים. כל העולם נרתם למען תושבי הדרום ותאמינו או לא, אנחנו לא ציניים כלפי זה. אם רמי קלינשטיין או קובי אפללו מוכנים להופיע במקלטים, מה לנו כי נלין (כל עוד אלו לא המקלטים שלנו). אחרי הכל הם זמרים, זאת העבודה שלהם. אבל גם הם ודאי יודעים שתרומות נותנים בסתר, ולכן כשלתוך התקשורת מסתננות הודעות לעיתונות שכל מטרתן היא לנכש קצת תשומת לב בימים טרופים אלו, משהו מריח לנו קצת נצלני.

ירדתם להופיע במקלט? תדאגו שהאנשים שזה יכול לשמח אותם יידעו. ביטלתם הופעה? תדאגו שרוכשי הכרטיסים יעודכנו ושהמועדון יפרסם זאת באתר שלו. ברגע שאתה מספר על כך לכל העולם באמצעות קומוניקט שמפאר את הקריירה הצבאית שלך אי אפשר שלא לזהות בזה קצת אופורטוניזם. כמובן שהאחריות לכך היא פחות של האמנים ויותר של היח"צנים שלהם. במקרה של עידן עמדי כל כך הרבה מהקריירה שלו היא תוצר ישיר של השירות הצבאי שזה כמעט מתבקש שעיתונאים ירימו אליו טלפון לשאול אם הוא קיבל שיחה מחסום. אבל מה עושים כשלא כולם במצב הזה? חלק מהיח"צנים רוכבים על הגל ויוזמים את האייטם בעצמם.

L.F.N.T - Tales Of A Drunken Man

מאת: וולדורף

למרות שאנחנו מצטיירים כמרושעים חסרי לב, לרוב אנחנו מעדיפים שלא לכתוב ביקורות על אמנים צעירים ועצמאים. אבל לטוב או לרע, האלבום של LFNT , הוא רן ניר מתהילת המוג'וז, חסר סממנים של אלבום בכורה. ניר קפץ ראש למים העמוקים, דילג על כמה שלבים הכרחיים בהתפתחותו כיוצר והוציא יצירה שכאילו אומרת לעולם: "אני לא הבסיסט של המוג'וז, אני תמיד הייתי הסולן". אם לגישה היומרנית הזו היה כיסוי, כנראה שלא הייתם קוראים שורות אלו.

את מה שאנחנו חושבים על אסף אבידן והמוג'וז כבר כתבנו בעבר. אבל נקודה שלא התייחסנו אליה באותו פוסט, מפאת קוצר היריעה, היא מי אשם ב"מחדל"? קל להאשים את הסולן וכותב השירים, על אחת כמה וכמה כשהוא חותם עליהם בשמו. אבל המוג'וז היו בכל זאת הרכב, ולא קשה לדמיין שהיתה לשאר החברים, וניר בתוכם, השפעה מסוימת על הנעשה. אחת התמות שבלטו לרעה בשלושת האלבומים שהוציאו המוג'וז, קשורה לקיבעון הנוסטלגי בעיבודים ובהפקה. ביום שאחרי הלהקה, בעוד אבידן בחר באלבום הסולו שלו להתנסות בכיוונים מוזיקליים חדשים, דווקא האלבום של LFNT הוא המשך כמעט ישיר למה שביאס במוג'וז. הסנגורים יבואו ויגידו: "אז מה? זה מה שהוא יודע לעשות". אבל כאן מגיעה הנקודה הכואבת. התוצאה, Tales Of A Drunken Man, כשמה כן היא: כל כך קלישאתית שהיא נעה בין המביך למשעשע.

רמי קלינשטיין – סיטואציה מורכבת

מאת: סטטלר
רק לפני עשור רמי וריטה היו הזוג של המדינה, בטח בכל מה שקשור למכירות תקליטים או הופעות ענק. קשה להסביר את זה לדור שרגיל ליהודה ונינט אבל בשלהי המילניום הקודם רמי וריטה היו סוג של שידוך מופלא של שני מבני אישיות שהיו כל מה שצרכן הפופ הישראלי חיפש: המאצ'ו הרגיש שמזיין ובוכה (ואולי יורה קצת בין לבין); והדיווה ההיפר-סקסואלית שמחכה לו שישוב לסשן ניגוב דמעות הדדי. על סטרואידים. הגירושין שלהם – של האחד מהשניה ושל שניהם מחברת התקליטים הותיקה שלהם "הליקון" -  היו הפתעות די רציניות שהגיעו לא הרבה אחרי שלב שיא בקריירה. "שיר חשוף" מ-2009, אלבום פוסט-הפרידה של קלינשטיין היה, באופן טבעי, באווירה קצת יותר צנועה ופחות היפר-מופקת מהתוצרת הרגילה שלו. הוא לא כיוון להיות אלבום קאמבק.

באלבום החדש נראה שקלינשטיין מכוון לחזור אל מקומו במרכז הבמה הרדיופונית של המדינה – עם חזרה ללחנים המלודרמטיים וסאונד מיליון הדולר שלרוב אפיינו אותו, פלוס שכבה דקה של פוליש עדכני בעזרת ההפקה של עופר מאירי. חבל שהפגישה החדשה של המיינסטרים הישראלי עם קלינשטיין מזכירה קצת ארוחה משפחתית בה הדוד הנשוי בשנית מגיע עם אשתו החדשה והצעירה וכולם קצת נבוכים מסביב לשולחן, במיוחד כשהוא שותה קצת יותר מדי ובטעות קורא לה בשם של האקסית.

אוהבים עד התקרה: מכתב פתוח לקהל האינדינגב

מאת: וולדורף וסטטלר

אם האינדינגב זכה להישג משמעותי אחד בתרבות הישראלית, הוא זה: הוא הוציא אתכם, חובבי המוזיקה האלטרנטיבית, מעליית הגג בה התחבאתם רוב חייכם. אם בשגרה אתם נרדפים על ידי בריוני המשרד שמתעקשים להזיז את המחוג מ-106 ל-91.8, באינדינגב תזכו להזיע יחד עם 4,000 אנשים מול הבולבול של דורון בוטניק. סדר גודל שבתעשיית המוזיקה הישראלית הכושלת נחשב להישג די מדהים (הקהל, לא הבולבול). הבעיה היא שעד שסיימתם לנער את החול מהבגדים בכניסה לאוטו, כבר שכחתם את מה שהסופ"ש הזה יכול היה ללמד אתכם.

עד הבת מצווה זה יעבור

מאת: וולדורף

הסדרה הדוקומנטרית "הסוכנים", המשודרת בהוט, מלווה את עולמם של ארבעה סוכנים בתעשיית המוזיקה הים תיכונית. למרות שלפרקים היא נראית כסדרת המשך או חיקוי של "חי בלה לה לנד", מדובר בסדרה שדי עומדת בפני עצמה, כשההבדל העיקרי הוא שהיא לא מנסה לייצר מציאות אלא פשוט מתעדת אותה. בחמשת הפרקים הראשונים לא למדנו יותר מדי על עולמם האינטנסיבי של כוכבי הז'אנר (עומר אדם וקובי פרץ), או המייאש של אלו שלא (ג'ולייטה וגיא "אני רוצה להיות כמו שלמה ארצי" יהוד). בפרק השישי הגיעו שתי סצנות חזקות באמת, שפתחו לנו שער להבנה אפשרית של הז'אנר.

באמצע הפרק, אחרי הפרידה המתוקשרת (והמתועדת) שלה ממנהלה גילי מסאמי, נכנסת ג'ולייטה לאולפן של ארקדי דוכין. בתחילת הפרק אנו מופתעים לגלות שהאחרון נענה בחיוב לפנייתה, ושלח לה סקיצה. אבל אם חשבנו שעצם החיבור בין השניים מופרך, אנו מובלים לסצנה בה דוכין מצהיר שיעזור לה בכל התהליך של איסוף החומרים. כלומר לאו דווקא בכתיבה, אלא יותר בהפקה של האלבום. מהספה בבית, עבודה צמודה עם אמן מצליח ומעוטר כמו דוכין נשמעת כמו הצעה מדהימה עבור כל זמרת צעירה. אבל ג'ולייטה לא מחזירה לו תשובה ומיד אנו מבינים למה.

שירי מימון - שלג בשרב

מאת: וולדורף

שירי מימון היא חתיכת דמות טראגית. ההפסד שלה לנינט בעונה הראשונה של כוכב נולד היה אולי צורב אבל שם אותה בנקודת פתיחה מבטיחה. בעוד הקהל בניצנים הכתיר את נינט לא רק כזוכה בתחרות כישרונות בטלוויזיה אלא גם כ"מאמי של המדינה", מימון נשארה עם מקום שני וללא תואר. היום קצת קשה לדמיין את זה אבל לפני הגמר אשכרה ניסו ליצור איזושהי תחרות ביניהן, והאמת? היתה שם תחרות. ההבדל בין השתיים היה כמו ההבדל בין שחור ללבן. או יותר נכון בין שחור לבלונדינית. ומימון היתה הבלונדינית שנהנית יותר. תזזיתית, חצופה וסקסית, כל מה שנינט בגרסת החיילת הגמלונית לא ממש הצליחה לשדר.

אבל נינט היא זו שזכתה וכבשה את לב ההמון, לא מעט בגלל שבישראל באופן מסורתי מעדיפים את "הדודה מהבית ממול" על פני "הבת של השכן". ובכל זאת מימון היתה יכולה למנף את הסיטואציה, ולרגעים היו תקוות בתעשיית הפופ הצולעת שלנו שהיא באמת הולכת לעשות את זה. אחרי הכל אף פעם לא היו לנו מדונה או בריטני משלנו, והנה צצה לה בלונדינית כוסית בת 20 בלב הפריים טיים. ועוד אחת שסומנה כהפך מנינט. והרי בטווח הארוך ברור ש"ים של דמעות" יתחיל לשעמם, לא? טוב זה לפחות מה שנינט חשבה.

זמר אחד לא משנה מאיזו עדה

מאת וולדורף וסטטלר

אורטל בן דיין פרסמה בקפה גיברלטר טור על השיח העדתי גזעני. אם זה היה עוד דיון על יחס מפלה או מתנשא של אשכנזים מול מזרחים לא היינו מתערבים. אבל היא בחרה לנופף בדגל המוזיקה המזרחית מול האשכנזית עם כמה טענות לא ממש מדויקות, אז חשנו צורך להתערב. אנחנו מאמינים שבדיון הזה אף אחד לא יאשים אותנו בעדתיות, שכן אריק ברמן ואפרים שמיר קיבלו אצלנו את אותו היחס ששלומי שבת ועומר אדם קיבלו.

את הטור היא פתחה בדוגמה "מאירת עיניים" מ-2004, כשהזמר זהר צברי הקליט גירסת כיסוי לשיר "הקנאה" של אביב גפן, ושינה את המשפט "אני ארצח אותך" ל"אני אשכח אותך". כשנשאל על פשר השינוי ענה שכזמר מזרחי הוא לא יכול להשתמש בביטוי כזה בלי לעורר זעם תקשורתי ולהיות מואשם בהסתה לאלימות נגד נשים.

אתניX - אהבת חינם

מאת סטטלר

נהוג לתת לאתניX קרדיט על בניית היסודות לז'אנר הפופ המזרחי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, עם החיבור לאייל גולן שהניב כמה מהאלבומים הנמכרים ביותר בתולדות ארצנו. לא בדיוק אילנות גבוהים להתלות בהם, אבל הקרדיט הזה בשילוב עם החביבות הטבעית של זאב נחמה גורם לכיס של סלחנות מוגזמת של המדיה כלפי אתניX בגלגול הנוכחי שלהם. נכון, החומרים החדשים שלהם נשמעים חסרי מעוף לעומת יציאות קרוס-ז'אנריות מבריקות כמו "קטורנה מסאלה", המנוני נאיביות נצחיים כמו "תותים" ואפילו יציאות מביכות כמו "האינטרנט שלי" (כל כך מביך שזה מבריק), אבל היי, לפחות הם לא צוחקים עלינו כל הדרך אל הבנק כמו חלק מממשיכי דרכם. בציניות אי אפשר להאשים אותם.

עברי לידר - מישהו פעם

מאת וולדורף

אף פעם לא כתבנו בבלוג על עברי לידר, ולכן לפני שנתחיל לפרט מה כל כך רע באלבומו החדש "מישהו פעם", תנו לנו לפרוק משהו מהלב שאנחנו סוחבים שנים רבות. מה נסגר עם הקול שלו? אותו אלמנט שנקלט ראשון בהאזנה לשירים שלו, עוד לפני הלחנים הקיטשיים (עוד נגיע ללחנים הקיטשיים) והכתיבה האופיינית (אוהו עוד נגיע לכתיבה האופיינית). למעשה הקול שלו כל כך משמעותי ביצירתו, עד ששומעים אותו גם כשהוא כותב לאחרים, ולטעמנו אין דבר גרוע יותר, בהנחה שכשכתב את השיר רצה לייחד את המבצע ולא לשכפל את עצמו. אבל אולי זה בעצם קשור לכתיבה האופיינית. אז בואו נחזור רגע לקול.

עברי לידר תמיד נשמע כאילו קשה לו. זה כבר לא חמוד או מקורי כפי שזה בוודאי נשמע באלבום הבכורה שלו מלפני 15 שנה. זה בטח כבר לא אמין. קשה לו והוא ממש מתאמץ להדגיש את זה שקשה לו. הוא נאנק כאילו אם לא היה עושה זאת לא היינו מאמינים שהטקסטים באמת רגישים וכואבים. ומה זו החיבה המוגזמת שלו למם סופית? הבחירה הזו, להדגיש אותיות שבשפה מדוברת לא מדגישים, "תסמונת ערן צור" אם תרצו, הופכת את ההאזנה לבלתי נסבלת. אצל צור, בהחלט לא הטעם של כולם, האקספרסיביות נסבלת כי היא חלק ממארג בלתי מתפשר של לחן וטקסט. קטגוריות שלידר, שלעומתו זוכה להצלחה הרבה יותר גדולה, נופל בהן פעם אחר פעם.

אביב גפן - פסיפס

מאת: סטטלר

האלבום החדש של אביב גפן (ההוא מבלאקפילד ומרצח רבין) הוא – באופן מוצהר – לא ממש אלבום, אלא אסופה של קטעים שהוא יצר בשנים האחרונות במסגרת פועלו בישראל. זה לצד זה מאוגדים שם שלושה שיתופי פעולה שלו עם רייכל, הלהיט "נוסטלגיה" עם שרון ליפשיץ, שני ביצועים לייב עם אביתר בנאי מ"פסטיבל הפסנתר", עוד כמה סינגלים חסרי בית ושיר אחד חדש. זו דרך מוזרה וקצת אנכרוניסטית לשחרר מוזיקה. בעידן שבו כל אדם יכול להוריד את הלהיט החדש ברגע שהוא יוצא, התוכן הנוסף שבאלבום שלם אמור להיות שם כדי להזכיר למעריצים לשלשל כמה שקלים לקופת חנות התקליטים הקרובה (לרוב סניף של יילו). אוסף של קטעים חסרי הקשר משדר במקרה הטוב עצלנות ובמקרה הרע זלזול בקהל – ולמרבה הצער, נראה שאביב גפן של העשור הנוכחי חולה בשניהם.

לירן דנינו במופע מחווה לרדידות

מאת וולדורף

במובן מסוים עשינו עם לירן דנינו עוול בבלוג. המחשבה הראשונית היתה שהוא יסגור לנו את טרילוגיית ה"מאצ'ואים הרגישים" עם חבריו עידן עמדי ונתן גושן, והאמת היא שהאלבום שלו לא היה כל כך נורא. הוא לא היה טוב ברמה של ממש לשמוע אותו בשביל הכיף, אבל סך הכל מדובר היה באסופת שירי פופ אפקטיבית, שלא הופקה בפשטות יומרנית או בומבסטיות מרגיזה. אם לפרגן לרגע, אפשר לקרוא ללירן דנינו הלמלמ של הרדיו הישראלי – לא מועיל לא מזיק.

למלמ

הלקח הוא שאין כזה דבר. מי שלא מועיל בשלב מסוים יהפך למזיק. את הכאפה חטפנו היום כשעלה "ראיון" איתו באתר של עכבר העיר (השימוש בראיון הוא ברירת מחדל היות ולא מצאנו מילה אחרת שמגדירה את הדבר הזה. בודאי ישנו עיתונאי כלשהו שמתהפך בקברו). אותו דנינו אמור להשתתף במופע מחווה לאיימי ויינהאוס וזה מה שהיה לכוכב הנולד להגיד:

הציונות על פי סאבלימינל

מאת וולדורף

הרעיון המקורי היה לנתח את האוסף החדש של סאבלימינל לפי נושאים. המשימה לא היתה מסובכת במיוחד. בגדול אפשר לחלק את 40 הלהיטים באלבום לארבעה: "האדרה עצמית", "חרמנות" (כלומר "אהבה" בשפה של ראפרים), "ציונות" ו"אופורטוניזם". האחרון הוא מעין מטא-נושא שכן לא מדובר בטקסטים עצמם אלא בנסיבות שהביאו לכתיבתן. על שני הנושאים הראשונים החלטנו לא להתעכב. הרי על אף המילים המגוחכות ברוב שירי ה"חרמנות", הם לא שונים מהסטנדרט המקובל בז'אנר, כנ"ל לגבי שירי ה"האדרה העצמית". אז נכון שההשוואות שלו לסבא ג'פטו ("טורו") ורגע עם דודלי ("קלאסית ופרסי") הן מטופשות להפליא, במיוחד כשלוקחים בחשבון את תדמית הגנגסטר שכה התעקש לבסס. אבל הרי זה הייחוד הגדול שלו בסצנה. סאבלימינל הוא לא סתם גנגסטר - הוא גנגסטר ישראלי, ויותר מכך – גנגסטר ציוני. לכבוד יום העצמאות ושחרור האלבום שלו בסמיכות (עוד נרחיב על נושא האופורטוניזם), הנה ניתוח מושג הציונות על פי סאבלימינל.

אריק ברמן - גבר, אישה והווילדרנס

מאת: סטטלר

אריק ברמן חזר מטיול של 9 חודשים בארה"ב, ואנחנו אלה שתקועים לידו בטיסה חזרה וצריכים לשמוע אותו מספר על כל מה שקרה לו. תודה לאל שזה רק אלבום מרובע. לדעתי ברמן צריך להוציא מהדורה מוגבלת שאורכה 12 שעות, כאורכה של טיסה מניו יורק לתל אביב. לרוב כשאמנים מוציאים אלבום כפול או משולש או מרובע (?) זה מגיע מתוך רצון להעביר משהו, מילולי או מופשט, שהוא קצת יותר גדול ממה שנכנס בשעה אחת. אבל אצל ברמן זה מגיע יותר מכישורי עריכה פגומים, מודעות עצמית נמוכה, ואולי פשוט יצר כלכלי בריא (הרי משום מה כל אחד מארבעת החלקים שוחרר בנפרד ונמכר במחיר מלא בחנויות).

מבחן קל כדי לדעת אם אתה בתדרים של ברמן: אם אתה מסוגל להגיד בקול רם את שם האלבום שלו – "גבר, אשה, והווילדרנס" בלי לגחך – אולי זה אלבום בשבילך. אולי לאנשים יש סף רגישות גבוה יותר ממני, כי אני אפילו לא מצליח להגיד את שם החלק הראשון "אוי הלב הפתי והמגוחך" בלי להתפקע. אבל אין ספק שזה מקרה שבו המדיום והמסר מקבילים. היומרה שמשודרת מהשם ומאורך הפרוייקט משקפת היטב את מה שקורה בו מבחינת תוכן.

שלמה ארצי - אושר אקספרס

מאת: וולדורף

אני מרחם על שלמה ארצי. מקובל לתפוס אותו כמצליח בזמרי ישראל, אבל האמת היא שהוא גם כנראה חסר הביטחון שבהם. זה בא לידי ביטוי באובססיה הידועה שלו להיטפל לאדם היחיד בקהל שלא רוקד; בהצטנעות עד כדי התבטלות בראיונות; באלבומים הראשונים והבוסריים שהדחיק במשך שנים; באחרים שפשוט גנז לפני שהודפסו; בצורך לגייס מוזיקאים מבטיחים בתחילת דרכם כנגני וזמרי ליווי; בשיתוף הפעולה עם שלום חנוך תחת הבארטר הידוע 'תביא לי קרדביליטי ואביא לך קהל'; ועכשיו בדואט המיותר עם אריק איינשטיין. הוא פשוט לא היה מסוגל לוותר על הסיפוק שבלראות את שמו מתנוסס לצד הזמר היחידי בארץ שמחזיק ביותר כבוד ממנו.

האמת שגם אנחנו כקהל לא היינו יכולים להתאפק. ביצועי "אול סטאר" מהסוג הזה הם מאז ומתמיד הגילטי פלז'ר של תעשיית הפופ. שיר חדש בביצועם של שניים מענקי הזמר העברי זה רגע שטומן בחובו הבטחה גדולה. וכגודל ההבטחה כך גם גודל האחריות. בדרך כלל הפחד מהאחריות גורם ליוצרים לנקוט בעודף מודעות עצמית שמלכתחילה מקטינה את הרגע ושוללת את היומרנות (ע"ע הקאמבק של כוורת עם "זוכר לא זוכר" והדואט של ארצי עם חנוך "אני מכיר אותך"). אבל בדואט של ארצי/איינשטיין הייתה הרבה יומרה ולכן התוצאה רעה עוד יותר. הם רצו לייצר את שיר ה"ארבע אחר הצהריים" האולטימטיבי, יצא להם תשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

עשר הלהקות הישראליות הגרועות בכל הזמנים

מאת: וולדורף וסטטלר

לכבוד החג החלטנו לפנק בפוסט ספיישל, ובו בחרנו את עשר הלהקות הישראליות הגרועות ביותר בכל הזמנים. למה להקות ולא בכלליות אמנים? כי אנחנו יודעים שיש בחוץ הרבה יוצרים חסרי כישרון ולרוב הם לא מודעים לזה. זו לא תמיד אשמתם. אבל כשמדובר בלהקה, על פי הגדרתה, חייב להיות לפחות בנאדם אחד בחדר החזרות שצריך היה לקום ולהגיד "היי, זה רעיון גרוע". מכוון שבדוגמאות שבחרנו אף אחד לא לקח אחריות, התוצאות מבישות עוד יותר. אז הנה לפניכם עשר להקות שהיינו שמחים יותר אם היינו שומעים מהם פחות: 

10. הפיל הכחול
אחד המוטיבים החוזרים במיינסטרים הישראלי הוא שהעם מחפש את העממי-לכאורה במוזיקאים שלו. אם הגעת מעיר שאינה תל אביב – הרווחת נקודה. אם יש לך סיפור אישי כואב – עוד נקודה. אם אתה כותב טקסטים עם עומק רגשי של מתבגר ומטה – חמש נקודות! במשוואה הזאת אף להקה מהעשור האחרון לא יכולה לנצח את הפיל הכחול: גם מאשקלון, גם מנגן איתם בחור נכה, וגם "יש לי רק דבר אחד לומר לך ומכל הלב – את הכי טובה בעולם". אי אפשר להאשים את הפיל הכחול בחוסר כנות, אבל אפשר לנטור להם טינה על זה שהם לא היו צריכים להתאמץ במיל בשביל להגיע למקום שלהם. השיר הזה צעד רבעון שלם במצעד של גלגלצ ב-2009, מתוכו חודש שלם במקום הראשון. אפילו יחסית לפופ הישראלי מדובר באנומליה – זקני צפת לא זוכרים מקרה כה קיצוני של כשרון כה מועט שמגיע כל כך רחוק. זה בוודאי גם לא יחזור שוב – אף הרכב עתידי לא יצליח ללחוץ אוטומטית על כל כך הרבה כפתורים מעוררי אמפתיה. אולי "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה בביצוע גלעד שליט ומקהלת ניצולי השואה הארמנית של אופקים".

שלומי שבת - אחד לנשמה/ אחד למסיבה

מאת וולדורף

"מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות". המשפט הידוע הזה, שגוגל מסרב לגלות את מקורו, יכול לעזור לנו להבין תהליכים תרבותיים. דוגמה: בסוף שנות ה-90 הפופ העולמי חווה משבר. התאגידים המסחריים שלטו בו באופן מוחלט ונדמה היה שמלווה אותו תחושת נחיתות בצל ז'אנרים כמו רוק או היפ הופ שהיו מבוססי מסורת יותר ממנו. זה אולי מסביר מדוע באותן שנים השם "אבבא" פתאום צף על פני השטח. מהאירוויזיון ופרסי ה-MTV, דרך מופעי ולהקות מחווה ועד המקום אליו שירי פופ הולכים כדי למות – המחזמר. כולם ידעו להודות לרביעייה השבדית על ההשראה, והמסר שעבר היה -"הנה מצאנו את האבות הרוחניים שלנו. בריטני ספירס לא נולדה מתוך ריק".

למה אני מזכיר את כל זה? כי הפופ הים תיכוני חווה כיום את אותם רגשי נחיתות. ההצלחה המהירה של אייל גולן ושרית חדד לא הייתה יכולה לקרות עם הכלים של המוזיקה המזרחית האולד סקול של תחילת שנות ה-90, וספק אם היתה מתרחשת ללא עזרתם של אייקונים מתווכים כמו אתניקס או טיפקס. משם ההידרדרות ל"בלבלי אותו" ול"ערב טוב לך" היתה מהירה מדי, ואיתה גם הביקורת החיצונית והחשש הפנימי המלווה במשפט שפתח את הטור.

וויטני יוסטון וליאל קולט בבריכת שחיה - כנסו כנסו

מאת וולדורף

וויטני יוסטון הלכה אמש לעולמה. גם אם זה לא באמת הפתיע אף אחד, עדיין יש משהו עצוב באדם שמת בטרם עת, ולכן אפשר להבין את ההמולה התקשורתית והרשתית שליוותה את האירוע. אבל וויטני היא הרי לא משלנו ובינינו היא גם ככה לא הייתה בשיאה, לכן גם מעט העצב הזה היה מהול בקצת אירוניה. חוץ מזה איך אומרים, כל סוף הוא התחלה? זבל של אחד הוא אוצר של אחר? למה לא למנף את מותה של יוסטון לקידום קריירה אחרת? של מישהי שאשכרה חיה עדיין. של ליאל קולט למשל.

אתם בטח שואלים מי זו ליאל קולט ובצדק. מדובר במוצר מעבדה שטופח עוד משלב הביצית להיות "זמרת אפיפיורים". מעין גרסה צעירה של אחינועם ניני, רק בלי הבולשיט שבלנסות להוכיח את עצמה בארץ קודם. היא לא מכוונת לקהל הישראלי, אנחנו לא מעניינים אותה ואת מנהליה. אבל זה בסדר, היא עדיין לא עשתה משהו משמעותי באמת בקריירה ולכן אין לנו סיבה אמיתית לנכס אותה לכבוד הלאומי. ההישג הגדול ביותר שלה עד כה (בארץ לפחות) הוא הופעה עם הסקורפיונס. Enough said.

עומר אדם - ילד טוב ילד רע

מאת: סטטלר
כבנאדם שביום יום מנסה להתרחק ממכשירי רדיו לא יצא לי לדעת על עומר אדם יותר ממה שכל תל אביבי יודע: זרקו אותו מכוכב נולד כי גילו שעוד לא צנחו לו הביצים ויש לו את הקליפ לשיר היווני ההוא עם כל הבחורות במסיבת בריכה והנינג'ות הגרוזיניות (מעל לשני מיליון צפיות ביוטיוב. מפחיד לחשב כמה מנדטים זה שווה). חשבתי שלהקשיב לאלבום שלו יהיה כמו לצפות בערסים רוקדים עם גרסאות דאנס בחתונה, לא כמו לצפות בדוד השיכור של החתן יורד על הברכיים לפני אשתו לשעבר.

מירי מסיקה - מלך

מאת וולדורף

יבש כאן בתקופת בין המיצרים של המוזיקה הישראלית (בין ראש השנה לפסח). לאחרונה נהננו מאחוז די גבוה של אלבומים טובים, כנראה בגלל שכמעט ולא יצאו אלבומים חדשים. לשמחתכם, לפי כמות הסינגלים החדשים שמטפטפים עלינו, הולך להיות לבלוג פסח שמח. בזמן שאחרים מטפטפים, בחרה מירי מסיקה לשפוך עלינו את כל הדלי, עם אלבום חדש (רביעי!) בעל שם מזעזע ועטיפה מזעזעת לא פחות.

בואו ננפץ מיתוס ישן: לא כל מי שיודעת לשיר היא זמרת טובה. מירי מסיקה לדוגמה יודעת לשיר, לא ניקח את זה ממנה, אבל היא זמרת מחורבנת. בנסיבות אחרות כישרון השירה שלה היה יכול להוות יתרון – במחזות זמר לדוגמה, וגם שם כנראה לתפקידים מאוד חד גוניים. במוזיקה פופולארית היא עושה עבודה גרועה. סגנון השירה שלה רגשני על גבול הבכייני. היא תמיד דרמטית וכמעט תמיד שלא לצורך, והכי גרוע: היא נטולת כל שמץ של שמחת חיים או חוש הומור. התחושה הכי דומיננטית שנשארת אחרי האזנה לאלבום היא דיכאון. לכאורה מדובר במחמאה, אין זו הרי תפקידה של המוזיקה לעורר רגש כלשהו? אז לא. האלבום של מסיקה כל כך מנופח וכל כך חסר מודעות עצמית שרק פלקטים יצליחו להתרגש ממנו. אז למה דכאון? החיים קצרים, יש כל כך הרבה מוזיקה טובה בעולם, ובכל זאת בזבזתי דקות יקרות על מירי מסיקה, זה למה.