קרן פלס - איך שהשמש תזרח

"את הדיסק הזה הפיק אדם מוכשר, מסור ומקצועי, אבל מעל הכל חבר. פילוני. סיפקת לי את אחת החוויות המרתקות שידעתי. לעולם לא אשכח את המשפט המפורסם שאמרה הזמרת (בחודש שמיני) למפיק, באמצע הקלטת שירה: "לא יכולה לשיר. יש לי תחת בבטן".

נהוג בביקורות לצטט משפטים מתוך שירים כדי לחזק נקודות, אנחנו בחרנו לפתוח דווקא מהקרדיטים שבחוברת. גם משלושת המשפטים האלה אפשר ללמוד הרבה. למשל, שגם הניסיון המתאמץ לשנות את הייחוס באמצע הפסקה מגוף ראשון לשלישי לא מצליח להסוות את העובדה שבבואה להודות למפיק האלבום לא התאפקה קרן פלס... וציטטה את עצמה.

גלעד שגב - קולות הלב

מאת: וולדורף

קשה לחשוב על תכונה מקוממת יותר במוזיקה הישראלית מאופורטוניזם. אתם יודעים, כשלהקה מקליטה שיר על גשם מתוך ידיעה שכל פעם שירדו כמה טיפות העורכים המוזיקליים ברדיו ישמיעו את השיר שלה ויבטיחו לשיר חיי נצח ואיתם תמלוגים ש"סתם" להיט לא יכול להניב. הטריק הזה עובד גם עם שאר עונות השנה וחגי ישראל, בדגש על ימי שכול וזיכרון. סוג אחר של אופורטוניזם הוא כזה שנתפס לטרנדים ומוצץ להם את הדם. בשנים האחרונות ראינו לא מעט טפילים כאלה שצצו עם פריחתן של המוזיקה המזרחית, מוזיקת העולם, הפיוט והחזרה למקורות.

גלעד שגב מחזיק בכל התסמינים הנ"ל. הפריצה שלו הגיעה בזכות "עכשיו טוב", שיר זיכרון שכתב לאחיו, והגיע כמתנה משמיים לעורכים מוזיקליים שמאסו בארכאיות של "אחי הצעיר יהודה" (זה היה כמה שנים לפני ש"עוד מעט נהפוך לשיר" הפך לתעשייה שמטרתה לספק בדיוק את זה. גם בפרויקט הזה השתתף שגב). למרות שמהרגע הראשון היה כתוב לו על המצח one hit wonder הוא חזר כמה שנים ושני אלבומים מאוחר יותר עם להיט נוסף שלקח פניה סגנונית קלה ימינה מאמצע הדרך שאפיין אותו. השיר "אישה מהשמיים" שיצא ב-2009 בשיא ההצלחה הים תיכונית הוא התשובה לשאלה "מתי סוף סוף זמרים אשכנזים יבינו שהכסף נמצא במוזיקה מזרחית?". מדובר בלהיט גיספן-סטייל כה נוסחתי ומהלך קרייריסטי כה שקוף, שרק קהל רדום ואפאטי כמו הקהל הישראלי היה מסוגל לבלוע אותו בלי להרים גבה.

שלנה עליך - שלנה עליך

מאת: וולדורף

אם יש שם גרוע יותר ללהקה משם שאתה לא יודע כיצד לבטא אותו, הוא שם שכשאתה סוף סוף מבין איך לבטא אותו אתה מרגיש שנפלת בפח למשחק מילים מזעזע. שלנה עליך זה בדיוק שם כזה וחראעלי הם על כך שהם אנסו אותי לבטא אותו בקול רם. אבל אם יש משהו טוב בשם ממש גרוע ללהקה הוא בזה שהוא מאפשר למאזין לעמוד על טיבה מבלי ממש להיחשף למוזיקה שלה. כך שאם גם בעיניכם השם הוא משחק מילים גרוע, אתם יכולים להיות בטוחים שבאלבום של החברליצים האלה לא תמצאו בדיחות שעובדות.

מי שבכל זאת רוצה להחליט בעצמו מוזמן להכניס את הדיסק החדש שלהם למערכת. אנחנו מבטיחים לכם שתוך שלוש שניות תבינו על מה מדובר ולא תרצו לחזור על הטעות הזו עוד פעם אחת בימי חייכם. נכון, ביקרנו כאן לא מעט אלבומים גרועים בבלוג, אבל עוד לא נתקלנו באלבום שכל תפארת זוועתו מוגשת בשיא צחנתה כבר בשלוש השניות הראשונות שלו. וזה חברים, הישג לא קטן.

עילי בוטנר וילדי החוץ - תם ולא נשלם

מאת: וולדורף

ההתרגשות מהאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן שנוא מאוד דומה להאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן אהוב. וכך גם החשש. אצל האמן האהוב ישנו תמיד חשש שמא לא אוהב את החומר החדש ואיתו השאלה - מה זה אומר עליו? אצל האמן השנוא ישנו החשש שדווקא אחבב את החומר החדש ואז - מה זה אומר עלי? גאווה היא תכונה דומיננטית אצל בני אדם ואחת כמה וכמה אצל חובבי מוזיקה, ואין דבר שיותר פוגע בה מאשר ההכרה בעובדה שאולי אתה מחבב את עילי בוטנר.

התחושה הלא נעימה הזו תקפה אותי כבר אחרי האזנה לשיר הראשון של אלבומו החדש עם ילדי החוץ, שיר הנושא שגם יצא כסינגל -  "תם ולא נשלם". זה לא שמדובר בשיר טוב בכל מה שקשור לליריקה, ההפקה או ההגשה שלו, אבל היה איזשהו הוּק בלחן שגרם לי להנהן כלפיו בהערכה וכלפי עצמי בחשבון נפש. האמת היא שאם להיות באמת הוגן הרי שאם התובנה הזו היתה הולכת עימי לאורך כל האלבום כנראה שהביקורת עליו היתה נגנזת ודעתי על בוטנר היתה מחשבת מסלול חדש. אבל אותו הוּק חמקמק הפציע אולי בעוד שני שירים נוספים, בעוד רוב הלחנים היו בנאליים להחריד, ובכל מקרה לכל אורכו העטיפה (ליריקה, הפקה, הגשה) נעה בין 50 גוונים של אפור. כך שבאמת אין לי ברירה אלא להתריע – זה אותו הבוטנר בשינוי אדרת. 

L.F.N.T - Tales Of A Drunken Man

מאת: וולדורף

למרות שאנחנו מצטיירים כמרושעים חסרי לב, לרוב אנחנו מעדיפים שלא לכתוב ביקורות על אמנים צעירים ועצמאים. אבל לטוב או לרע, האלבום של LFNT , הוא רן ניר מתהילת המוג'וז, חסר סממנים של אלבום בכורה. ניר קפץ ראש למים העמוקים, דילג על כמה שלבים הכרחיים בהתפתחותו כיוצר והוציא יצירה שכאילו אומרת לעולם: "אני לא הבסיסט של המוג'וז, אני תמיד הייתי הסולן". אם לגישה היומרנית הזו היה כיסוי, כנראה שלא הייתם קוראים שורות אלו.

את מה שאנחנו חושבים על אסף אבידן והמוג'וז כבר כתבנו בעבר. אבל נקודה שלא התייחסנו אליה באותו פוסט, מפאת קוצר היריעה, היא מי אשם ב"מחדל"? קל להאשים את הסולן וכותב השירים, על אחת כמה וכמה כשהוא חותם עליהם בשמו. אבל המוג'וז היו בכל זאת הרכב, ולא קשה לדמיין שהיתה לשאר החברים, וניר בתוכם, השפעה מסוימת על הנעשה. אחת התמות שבלטו לרעה בשלושת האלבומים שהוציאו המוג'וז, קשורה לקיבעון הנוסטלגי בעיבודים ובהפקה. ביום שאחרי הלהקה, בעוד אבידן בחר באלבום הסולו שלו להתנסות בכיוונים מוזיקליים חדשים, דווקא האלבום של LFNT הוא המשך כמעט ישיר למה שביאס במוג'וז. הסנגורים יבואו ויגידו: "אז מה? זה מה שהוא יודע לעשות". אבל כאן מגיעה הנקודה הכואבת. התוצאה, Tales Of A Drunken Man, כשמה כן היא: כל כך קלישאתית שהיא נעה בין המביך למשעשע.

רמי קלינשטיין – סיטואציה מורכבת

מאת: סטטלר
רק לפני עשור רמי וריטה היו הזוג של המדינה, בטח בכל מה שקשור למכירות תקליטים או הופעות ענק. קשה להסביר את זה לדור שרגיל ליהודה ונינט אבל בשלהי המילניום הקודם רמי וריטה היו סוג של שידוך מופלא של שני מבני אישיות שהיו כל מה שצרכן הפופ הישראלי חיפש: המאצ'ו הרגיש שמזיין ובוכה (ואולי יורה קצת בין לבין); והדיווה ההיפר-סקסואלית שמחכה לו שישוב לסשן ניגוב דמעות הדדי. על סטרואידים. הגירושין שלהם – של האחד מהשניה ושל שניהם מחברת התקליטים הותיקה שלהם "הליקון" -  היו הפתעות די רציניות שהגיעו לא הרבה אחרי שלב שיא בקריירה. "שיר חשוף" מ-2009, אלבום פוסט-הפרידה של קלינשטיין היה, באופן טבעי, באווירה קצת יותר צנועה ופחות היפר-מופקת מהתוצרת הרגילה שלו. הוא לא כיוון להיות אלבום קאמבק.

באלבום החדש נראה שקלינשטיין מכוון לחזור אל מקומו במרכז הבמה הרדיופונית של המדינה – עם חזרה ללחנים המלודרמטיים וסאונד מיליון הדולר שלרוב אפיינו אותו, פלוס שכבה דקה של פוליש עדכני בעזרת ההפקה של עופר מאירי. חבל שהפגישה החדשה של המיינסטרים הישראלי עם קלינשטיין מזכירה קצת ארוחה משפחתית בה הדוד הנשוי בשנית מגיע עם אשתו החדשה והצעירה וכולם קצת נבוכים מסביב לשולחן, במיוחד כשהוא שותה קצת יותר מדי ובטעות קורא לה בשם של האקסית.

שירי מימון - שלג בשרב

מאת: וולדורף

שירי מימון היא חתיכת דמות טראגית. ההפסד שלה לנינט בעונה הראשונה של כוכב נולד היה אולי צורב אבל שם אותה בנקודת פתיחה מבטיחה. בעוד הקהל בניצנים הכתיר את נינט לא רק כזוכה בתחרות כישרונות בטלוויזיה אלא גם כ"מאמי של המדינה", מימון נשארה עם מקום שני וללא תואר. היום קצת קשה לדמיין את זה אבל לפני הגמר אשכרה ניסו ליצור איזושהי תחרות ביניהן, והאמת? היתה שם תחרות. ההבדל בין השתיים היה כמו ההבדל בין שחור ללבן. או יותר נכון בין שחור לבלונדינית. ומימון היתה הבלונדינית שנהנית יותר. תזזיתית, חצופה וסקסית, כל מה שנינט בגרסת החיילת הגמלונית לא ממש הצליחה לשדר.

אבל נינט היא זו שזכתה וכבשה את לב ההמון, לא מעט בגלל שבישראל באופן מסורתי מעדיפים את "הדודה מהבית ממול" על פני "הבת של השכן". ובכל זאת מימון היתה יכולה למנף את הסיטואציה, ולרגעים היו תקוות בתעשיית הפופ הצולעת שלנו שהיא באמת הולכת לעשות את זה. אחרי הכל אף פעם לא היו לנו מדונה או בריטני משלנו, והנה צצה לה בלונדינית כוסית בת 20 בלב הפריים טיים. ועוד אחת שסומנה כהפך מנינט. והרי בטווח הארוך ברור ש"ים של דמעות" יתחיל לשעמם, לא? טוב זה לפחות מה שנינט חשבה.

אתניX - אהבת חינם

מאת סטטלר

נהוג לתת לאתניX קרדיט על בניית היסודות לז'אנר הפופ המזרחי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, עם החיבור לאייל גולן שהניב כמה מהאלבומים הנמכרים ביותר בתולדות ארצנו. לא בדיוק אילנות גבוהים להתלות בהם, אבל הקרדיט הזה בשילוב עם החביבות הטבעית של זאב נחמה גורם לכיס של סלחנות מוגזמת של המדיה כלפי אתניX בגלגול הנוכחי שלהם. נכון, החומרים החדשים שלהם נשמעים חסרי מעוף לעומת יציאות קרוס-ז'אנריות מבריקות כמו "קטורנה מסאלה", המנוני נאיביות נצחיים כמו "תותים" ואפילו יציאות מביכות כמו "האינטרנט שלי" (כל כך מביך שזה מבריק), אבל היי, לפחות הם לא צוחקים עלינו כל הדרך אל הבנק כמו חלק מממשיכי דרכם. בציניות אי אפשר להאשים אותם.

עברי לידר - מישהו פעם

מאת וולדורף

אף פעם לא כתבנו בבלוג על עברי לידר, ולכן לפני שנתחיל לפרט מה כל כך רע באלבומו החדש "מישהו פעם", תנו לנו לפרוק משהו מהלב שאנחנו סוחבים שנים רבות. מה נסגר עם הקול שלו? אותו אלמנט שנקלט ראשון בהאזנה לשירים שלו, עוד לפני הלחנים הקיטשיים (עוד נגיע ללחנים הקיטשיים) והכתיבה האופיינית (אוהו עוד נגיע לכתיבה האופיינית). למעשה הקול שלו כל כך משמעותי ביצירתו, עד ששומעים אותו גם כשהוא כותב לאחרים, ולטעמנו אין דבר גרוע יותר, בהנחה שכשכתב את השיר רצה לייחד את המבצע ולא לשכפל את עצמו. אבל אולי זה בעצם קשור לכתיבה האופיינית. אז בואו נחזור רגע לקול.

עברי לידר תמיד נשמע כאילו קשה לו. זה כבר לא חמוד או מקורי כפי שזה בוודאי נשמע באלבום הבכורה שלו מלפני 15 שנה. זה בטח כבר לא אמין. קשה לו והוא ממש מתאמץ להדגיש את זה שקשה לו. הוא נאנק כאילו אם לא היה עושה זאת לא היינו מאמינים שהטקסטים באמת רגישים וכואבים. ומה זו החיבה המוגזמת שלו למם סופית? הבחירה הזו, להדגיש אותיות שבשפה מדוברת לא מדגישים, "תסמונת ערן צור" אם תרצו, הופכת את ההאזנה לבלתי נסבלת. אצל צור, בהחלט לא הטעם של כולם, האקספרסיביות נסבלת כי היא חלק ממארג בלתי מתפשר של לחן וטקסט. קטגוריות שלידר, שלעומתו זוכה להצלחה הרבה יותר גדולה, נופל בהן פעם אחר פעם.

אביב גפן - פסיפס

מאת: סטטלר

האלבום החדש של אביב גפן (ההוא מבלאקפילד ומרצח רבין) הוא – באופן מוצהר – לא ממש אלבום, אלא אסופה של קטעים שהוא יצר בשנים האחרונות במסגרת פועלו בישראל. זה לצד זה מאוגדים שם שלושה שיתופי פעולה שלו עם רייכל, הלהיט "נוסטלגיה" עם שרון ליפשיץ, שני ביצועים לייב עם אביתר בנאי מ"פסטיבל הפסנתר", עוד כמה סינגלים חסרי בית ושיר אחד חדש. זו דרך מוזרה וקצת אנכרוניסטית לשחרר מוזיקה. בעידן שבו כל אדם יכול להוריד את הלהיט החדש ברגע שהוא יוצא, התוכן הנוסף שבאלבום שלם אמור להיות שם כדי להזכיר למעריצים לשלשל כמה שקלים לקופת חנות התקליטים הקרובה (לרוב סניף של יילו). אוסף של קטעים חסרי הקשר משדר במקרה הטוב עצלנות ובמקרה הרע זלזול בקהל – ולמרבה הצער, נראה שאביב גפן של העשור הנוכחי חולה בשניהם.

הציונות על פי סאבלימינל

מאת וולדורף

הרעיון המקורי היה לנתח את האוסף החדש של סאבלימינל לפי נושאים. המשימה לא היתה מסובכת במיוחד. בגדול אפשר לחלק את 40 הלהיטים באלבום לארבעה: "האדרה עצמית", "חרמנות" (כלומר "אהבה" בשפה של ראפרים), "ציונות" ו"אופורטוניזם". האחרון הוא מעין מטא-נושא שכן לא מדובר בטקסטים עצמם אלא בנסיבות שהביאו לכתיבתן. על שני הנושאים הראשונים החלטנו לא להתעכב. הרי על אף המילים המגוחכות ברוב שירי ה"חרמנות", הם לא שונים מהסטנדרט המקובל בז'אנר, כנ"ל לגבי שירי ה"האדרה העצמית". אז נכון שההשוואות שלו לסבא ג'פטו ("טורו") ורגע עם דודלי ("קלאסית ופרסי") הן מטופשות להפליא, במיוחד כשלוקחים בחשבון את תדמית הגנגסטר שכה התעקש לבסס. אבל הרי זה הייחוד הגדול שלו בסצנה. סאבלימינל הוא לא סתם גנגסטר - הוא גנגסטר ישראלי, ויותר מכך – גנגסטר ציוני. לכבוד יום העצמאות ושחרור האלבום שלו בסמיכות (עוד נרחיב על נושא האופורטוניזם), הנה ניתוח מושג הציונות על פי סאבלימינל.

אריק ברמן - גבר, אישה והווילדרנס

מאת: סטטלר

אריק ברמן חזר מטיול של 9 חודשים בארה"ב, ואנחנו אלה שתקועים לידו בטיסה חזרה וצריכים לשמוע אותו מספר על כל מה שקרה לו. תודה לאל שזה רק אלבום מרובע. לדעתי ברמן צריך להוציא מהדורה מוגבלת שאורכה 12 שעות, כאורכה של טיסה מניו יורק לתל אביב. לרוב כשאמנים מוציאים אלבום כפול או משולש או מרובע (?) זה מגיע מתוך רצון להעביר משהו, מילולי או מופשט, שהוא קצת יותר גדול ממה שנכנס בשעה אחת. אבל אצל ברמן זה מגיע יותר מכישורי עריכה פגומים, מודעות עצמית נמוכה, ואולי פשוט יצר כלכלי בריא (הרי משום מה כל אחד מארבעת החלקים שוחרר בנפרד ונמכר במחיר מלא בחנויות).

מבחן קל כדי לדעת אם אתה בתדרים של ברמן: אם אתה מסוגל להגיד בקול רם את שם האלבום שלו – "גבר, אשה, והווילדרנס" בלי לגחך – אולי זה אלבום בשבילך. אולי לאנשים יש סף רגישות גבוה יותר ממני, כי אני אפילו לא מצליח להגיד את שם החלק הראשון "אוי הלב הפתי והמגוחך" בלי להתפקע. אבל אין ספק שזה מקרה שבו המדיום והמסר מקבילים. היומרה שמשודרת מהשם ומאורך הפרוייקט משקפת היטב את מה שקורה בו מבחינת תוכן.

שלמה ארצי - אושר אקספרס

מאת: וולדורף

אני מרחם על שלמה ארצי. מקובל לתפוס אותו כמצליח בזמרי ישראל, אבל האמת היא שהוא גם כנראה חסר הביטחון שבהם. זה בא לידי ביטוי באובססיה הידועה שלו להיטפל לאדם היחיד בקהל שלא רוקד; בהצטנעות עד כדי התבטלות בראיונות; באלבומים הראשונים והבוסריים שהדחיק במשך שנים; באחרים שפשוט גנז לפני שהודפסו; בצורך לגייס מוזיקאים מבטיחים בתחילת דרכם כנגני וזמרי ליווי; בשיתוף הפעולה עם שלום חנוך תחת הבארטר הידוע 'תביא לי קרדביליטי ואביא לך קהל'; ועכשיו בדואט המיותר עם אריק איינשטיין. הוא פשוט לא היה מסוגל לוותר על הסיפוק שבלראות את שמו מתנוסס לצד הזמר היחידי בארץ שמחזיק ביותר כבוד ממנו.

האמת שגם אנחנו כקהל לא היינו יכולים להתאפק. ביצועי "אול סטאר" מהסוג הזה הם מאז ומתמיד הגילטי פלז'ר של תעשיית הפופ. שיר חדש בביצועם של שניים מענקי הזמר העברי זה רגע שטומן בחובו הבטחה גדולה. וכגודל ההבטחה כך גם גודל האחריות. בדרך כלל הפחד מהאחריות גורם ליוצרים לנקוט בעודף מודעות עצמית שמלכתחילה מקטינה את הרגע ושוללת את היומרנות (ע"ע הקאמבק של כוורת עם "זוכר לא זוכר" והדואט של ארצי עם חנוך "אני מכיר אותך"). אבל בדואט של ארצי/איינשטיין הייתה הרבה יומרה ולכן התוצאה רעה עוד יותר. הם רצו לייצר את שיר ה"ארבע אחר הצהריים" האולטימטיבי, יצא להם תשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

שלומי שבת - אחד לנשמה/ אחד למסיבה

מאת וולדורף

"מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות". המשפט הידוע הזה, שגוגל מסרב לגלות את מקורו, יכול לעזור לנו להבין תהליכים תרבותיים. דוגמה: בסוף שנות ה-90 הפופ העולמי חווה משבר. התאגידים המסחריים שלטו בו באופן מוחלט ונדמה היה שמלווה אותו תחושת נחיתות בצל ז'אנרים כמו רוק או היפ הופ שהיו מבוססי מסורת יותר ממנו. זה אולי מסביר מדוע באותן שנים השם "אבבא" פתאום צף על פני השטח. מהאירוויזיון ופרסי ה-MTV, דרך מופעי ולהקות מחווה ועד המקום אליו שירי פופ הולכים כדי למות – המחזמר. כולם ידעו להודות לרביעייה השבדית על ההשראה, והמסר שעבר היה -"הנה מצאנו את האבות הרוחניים שלנו. בריטני ספירס לא נולדה מתוך ריק".

למה אני מזכיר את כל זה? כי הפופ הים תיכוני חווה כיום את אותם רגשי נחיתות. ההצלחה המהירה של אייל גולן ושרית חדד לא הייתה יכולה לקרות עם הכלים של המוזיקה המזרחית האולד סקול של תחילת שנות ה-90, וספק אם היתה מתרחשת ללא עזרתם של אייקונים מתווכים כמו אתניקס או טיפקס. משם ההידרדרות ל"בלבלי אותו" ול"ערב טוב לך" היתה מהירה מדי, ואיתה גם הביקורת החיצונית והחשש הפנימי המלווה במשפט שפתח את הטור.

עומר אדם - ילד טוב ילד רע

מאת: סטטלר
כבנאדם שביום יום מנסה להתרחק ממכשירי רדיו לא יצא לי לדעת על עומר אדם יותר ממה שכל תל אביבי יודע: זרקו אותו מכוכב נולד כי גילו שעוד לא צנחו לו הביצים ויש לו את הקליפ לשיר היווני ההוא עם כל הבחורות במסיבת בריכה והנינג'ות הגרוזיניות (מעל לשני מיליון צפיות ביוטיוב. מפחיד לחשב כמה מנדטים זה שווה). חשבתי שלהקשיב לאלבום שלו יהיה כמו לצפות בערסים רוקדים עם גרסאות דאנס בחתונה, לא כמו לצפות בדוד השיכור של החתן יורד על הברכיים לפני אשתו לשעבר.

מירי מסיקה - מלך

מאת וולדורף

יבש כאן בתקופת בין המיצרים של המוזיקה הישראלית (בין ראש השנה לפסח). לאחרונה נהננו מאחוז די גבוה של אלבומים טובים, כנראה בגלל שכמעט ולא יצאו אלבומים חדשים. לשמחתכם, לפי כמות הסינגלים החדשים שמטפטפים עלינו, הולך להיות לבלוג פסח שמח. בזמן שאחרים מטפטפים, בחרה מירי מסיקה לשפוך עלינו את כל הדלי, עם אלבום חדש (רביעי!) בעל שם מזעזע ועטיפה מזעזעת לא פחות.

בואו ננפץ מיתוס ישן: לא כל מי שיודעת לשיר היא זמרת טובה. מירי מסיקה לדוגמה יודעת לשיר, לא ניקח את זה ממנה, אבל היא זמרת מחורבנת. בנסיבות אחרות כישרון השירה שלה היה יכול להוות יתרון – במחזות זמר לדוגמה, וגם שם כנראה לתפקידים מאוד חד גוניים. במוזיקה פופולארית היא עושה עבודה גרועה. סגנון השירה שלה רגשני על גבול הבכייני. היא תמיד דרמטית וכמעט תמיד שלא לצורך, והכי גרוע: היא נטולת כל שמץ של שמחת חיים או חוש הומור. התחושה הכי דומיננטית שנשארת אחרי האזנה לאלבום היא דיכאון. לכאורה מדובר במחמאה, אין זו הרי תפקידה של המוזיקה לעורר רגש כלשהו? אז לא. האלבום של מסיקה כל כך מנופח וכל כך חסר מודעות עצמית שרק פלקטים יצליחו להתרגש ממנו. אז למה דכאון? החיים קצרים, יש כל כך הרבה מוזיקה טובה בעולם, ובכל זאת בזבזתי דקות יקרות על מירי מסיקה, זה למה.

נתן גושן - נתן גושן

 מאת: סטטלר

באחד הראיונות האחרונים שנתן פרנק זאפה לפני מותו מסרטן הערמונית ב-1993, שואלת אותו כתבת הטודיי שואו איך הוא היה רוצה שיזכרו אותו. זאפה עונה שזה לא חשוב בכלל. כשהכתבת מתעקשת הוא עונה שאנשים שמתעסקים בשאלה של איך יזכרו אותם הם אנשים כמו בוש ורייגן, והם יוציאו הרבה כסף ויעבדו קשה כדי שהזיכרון שנשאר מהם הוא הכי נכון שיש. החוזק בהצהרה הזו הוא לא בהקבלה הפוליטית שבה, אלא בצניעות שנמצאת שם בין השורות, ובהבנה שבשביל אמנים מסוימים (זו תהיה יהירות להגיד "אמנים אמיתיים"?) – היצירה היא המנה העיקרית והתהילה היא פרט שולי. אבל אם יש תובנה אחת שנוטפת מכל שורה מתייפחת וגיטרה "מחממת לבבות" באסופת השירים מעוררת אי-הנעימות הזו שנקראת "נתן גושן", היא שגושן ממוקם מרחק שנות אור מתפיסת העולם שזאפה מבטא. נתן גושן כבר סטאר.

מאיה בלזיצמן - מאיה בלזיצמן

מאת: וולדורף

כשהייתי צעיר אני זוכר היטב את להקת ה"סיקסטיז". למה אני זוכר אותה? כי היא באה להופיע בפרבר שכוח האל בו גדלתי. דווקא היא, להקת קאברים מזדקנת של להיטי שנות השישים, מצאה לה קהל מחוץ לתל אביב. היא ולא נאמר להקות כמו "איפה הילד" או "מופע הארנבות של דוקטור קספר" שזכו להתעניינות תקשורתית באותה תקופה אבל כנראה לא להרבה יותר מזה. למה אני נזכר ב"סיקסטיז" כשאני שומע את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן? כי גם היא כמוהם מהללת תקופה מהעבר ושרה את להיטיה עשרים שנה מאוחר מדי. מה גרם לה לעשות את זה? כי אנחנו מדינה מוכת נוסטלגיה שלא יודעת להעריך דברים בזמן אמת ובו בעת מהללת את העבר. האם היא הייתה צריכה לעשות את זה? אם יש לה מטרות אמנותיות – ברור שלא. למה שאמן שמכבד את עצמו יאכיל את הטרול הנוסטלגי, אם זה לא עבור בצע כסף. במקרה הספציפי הזה, נראה לי שהיא נשארה קרחת משני הכיוונים.

אפרים שמיר וגנבי הזמן

מאת: וולדורף

אפרים שמיר חווה פריחה שלא ידע מאז ימי כוורת. הוא חד, חריף, נוקב וזוכה לפופולאריות רבה בשל כך. להיות בעדו זו ללא ספק אחת התובנות הנכונות של השנה. בפייסבוק, כן? לא חייבים לחכות לחוויות מרופא השיניים כדי לגלות שלשמיר יש את הדבר הזה שחשבנו שהוא איבד כבר מזמן – יש לו קול. בנושאים פוליטיים וחברתיים, לפעמים בנושאי תרבות, הרשת החברתית גילתה לעולם שלשמיר יש מה לומר ואותנו זה מעניין לשמוע. שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על המוזיקה שלו.

עידן עמדי - עידן עמדי

מאת: סטטלר

איך אפשר לא לפרגן לעידן עמדי? זה בלתי אפשרי. הרי הוא שירת בקרבי. לא לפרגן לעידן עמדי משמעותו כנראה שאתה סמולן עוכר ישראל, מחרים-עוגיות-עבאדי שלא עומד בצפירה. בטח שמעת את האלבום שלו עם סושי ביד אחת ודגל ישראל בוער ביד השנייה (כדי להדליק את הנרגילה). משתמט מסיבות קוקסינליות. ובכל זאת, הנטל מונח על כתפי. סטטלר הוא המשתמט הקוקסינל שלכם להערב. למה? כי שמנו לעצמנו בבלוג הזה מטרה לא לרחם על אף אחד, ולהגיד בדיוק מה שאנחנו מרגישים בנוגע לכל דבר ישראלי ששמענו. ואני לא אוהב את עידן עמדי.