המציצות של אייל גולן

"אני לא מכיר המון גברים שבחורה מבצעת בהם מין אוראלי והם בדיוק מבקשים ממנה תעודת זהות תוך כדי, וגם יעצרו אותה באמצע ויגידו לה די, מספיק, לכי".

מתוך וידויו קורע הלב של אייל גולן בראיון בידיעות אחרונות אני מעוניין להתעכב דווקא על הציטוט הנ"ל. להתעכב ולהתענג על אותו רגע אירוטי קסום שכה שגרתי בחייו של כוכב הפופ וכה רחוק מאיתנו פשוטי העם, האנשים הרגילים שצריכים להשקיע בבנות כדי לזכות במציצה. השקעה הכרוכה בלדעת את שמה, מה היא עושה בחיים (חוץ מלמצוץ, אובייסלי) והסקת מסקנות שאם אין לה עבודה, היא לא לומדת באוניברסיטה ועדיין גרה אצל ההורים – אולי זה אומר שלא מלאו לה 18. המרחק הזה בינו לבינינו נובע מהיותו כוכב ומחזק את הכוכבות שלו. גולן מכחיש את רוב ההאשמות נגדו אבל לא מוכן להתנצל על מה שהופך אותו לגבר-גבר. מה שמבדיל אותו מפשוטי העם.

אבל רגע, גולן לא סתם "לא מוכן להתנצל". מהציטוט הזה משתמע שהוא חושב שאשכרה מגיעה לו מדליה. מהטון הנעלבי של ה"אני לא מכיר המון גברים..." אפשר להסיק שהוא באמת באמת חושב שהוא עשה דבר טוב. שלא רק שלא מגיע לו שיצלבו אותו, אלא להפך, צריך לשבח אותו. ועל מה צריך לשבח אותו? על כך שבחורה מצצה לו והוא לא גמר עליה.

איכס, רני רהב

נכון, הבלוג נכנס למעין שנת קיץ, והאמת? חלק מזה קשור בעובדה שלא יצאו הרבה אלבומים ממש גרועים לאחרונה (האלבום של קרן פלס עוד לא בחנויות, בדקנו). אבל לפעמים העצבים מסתתרים במקומות אחרים, ולא צריך אפילו פנס ומימיה כדי למצוא אותם. בפריים טיים של קשת לדוגמה. הבוקר נחשפה באופן סופי רשימת השופטים החדשה של "כוכב נולד". רשימה שכוללת את צביקה הדר, אייל גולן, ריטה ורני רהב. כן, רני רהב.

יש שיגידו, ובצדק שאין טעם לצקצק מול תכנית כמו "כוכב נולד", שכל מטרתה היא מסחרית. אבל אתם יודעים מה? לצורך הדיון ניקח את העמדה המקלה שטוענת שבסופו של דבר השד לא היה נורא כל כך. כשהתכנית הצליחה היא סיפקה כוכבי פופ, חלקם אפילו ראויים, ובמובנים רבים עשתה את העבודה שחברות התקליטים לא עשתה (חשוב לזכור שהבשורות הגדולות של חברות התקליטים המסורתיות בשנות כוכב נולד היו מירי מסיקה, ושוב, קרן פלס). כשהתכנית לא הצליחה, ובכן, היא לא עניינה אף אחד ובהתאמה גם הנזק שלה לא היה גדול כל כך.

עשרת המתמסחרים הגדולים במוזיקה הישראלית

מאת: וולדורף וסטטלר

גם השנה החלטנו לפנק אתכם בפוסט ספיישל חגיגי לרגל החג. הפעם בחרנו להתמקד באחת התופעות הבולטות במוזיקה הישראלית, תופעה שמצליחה לחצות ז'אנרים (מטאל, מזרחית, אינדי) ומוכרת בשם "התמסחרות". השוק הישראלי הוא שוק קטן ולא מן הנמנע שלהקות וזמרים שרוצים להתפרנס יאלצו לעשות כמה ויתורים. יש כאלו שויתרו יותר מאחרים. הנה עשרה אמנים שבחרו בכיווני קריירה יותר מכניסים והמחירים שמעריציהם שילמו על כך:

10. פבלו רוזנברג
בתחילת שנות התשעים התרחשה מגפת הזומבים שנהוג לכנותה "תחיית הרוק הישראלי". בין כל להקות הגיטרות הצעירות של דור רוקסן בלטה להקה אחת שניסתה למתג את עצמה אחרת. הם לא היו "רוק", הם היו "רוק כבד". עצם ההגדרה הזו היתה אמורה לזרוק אותנו לפוסטרים מאיימים של איירון מיידן. אבל הגדרות לחוד ומציאות לחוד ומה לעשות שלעומת הכסאח שהביאו משינה עם "מפלצות התהילה" שיצא באותה תקופה, סטלה מאריס נשמעו כמו דפנה ארמוני. אבל נניח שכבר קנינו את הנראטיב, איך היינו אמורים לקבל את העובדה שסולן אותה להקת "רוק כבד" הוציא אלבום סולו עם שיר כמו "יש שעות למשל בין ערביים"? דיסוננס שגרם לניק מילר להתהפך בקברו (המטאפורי. הוא ברוק הכבד). רוזנברג הוא דוגמה מצוינת לכך שסולן מבצע הוא כמו כלי נגינה, נעים לאוזן אבל חלול. הוא ינגן כל מה שינגנו עליו. אם הוא לוהק להרכב "רוק כבד" זה מה שהוא ישיר, רק לא מן הנמנע שבהמשך הוא יגלה שיותר משתלם להיות ממותג כזמר אמצע הדרך, מזרחי לייט או מאהב לטיני. בקריירה חסרת עמוד השדרה של רוזנברג הכל הולך.

השקר הגדול של חי בלה לה לנד 2

תחזרי לתנור

סטטלר לא מפרגן להפקה

בינתיים, הפרק הקשה ביותר לצפייה בחי בלה לה לנד 2 היה זה שעסק בפרזנטציה לסרטה של ליאת בנאי בפני "בכירים" מתעשיית הקולנוע האמריקאית. הפרזנטציה, לכאורה יוזמה של בנאי עצמה, היא לסרט בכיכובה בשם "השקר הגדול" (מבית הפקות המזרח) שעוסק במאבקיה של אם חד הורית מול הממסד והשוק האפור, ומכיל סצנת אקשן מסעירה עם דחפור. בסצנה היתולית בפרק הקודם בנאי הזמינה טלפונית כל מיני מי ומי שוליים מתעשיית הקולנוע. למרות האנגלית השבורה שלה ("איי וויל ורי טו האפי טו סי יו דר") איכשהו נקלעו לפרזנטציה כמה מפיקי סרטים (בעיקר דוקו וישירות-לוידאו), איזה מבקר זניח וכמה צרפתים. באירוע הוגש דג סלמון כי ליאת ושרית כשלו במציאת "פיש לקרדה".

אחרי הפרזנטציה המביכה נשלפו הסכינים. בוסקילה כעסה על זולטא כי הוא היה ישראלי מדי ולא התנהג לפי ה"קודים" של התעשייה, ליאת התפרצה על סאז בגלל שהוא גנב לה את הרעם (מה לעשות, הבנאדם יודע אנגלית ויש לו כרטיסי ביקור), כולם התפוצצו על כולם. אבל אני כצופה מתפוצץ על ההפקה. הרי זה לא שמישהו מה"מבוגרים האחראיים" של הסדרה באמת האמין שיש טעם לכל זה. כל מפיק טלוויזיה עם מינימום ניסיון (או בגרות באנגלית) היה יכול לדעת שליאת בנאי לא תמצא הפצה אמריקאית לסרט בורקס של ימין מסיקה. אז למה נתנו למבוכה הזו יד?

שוטה בקפה תמר: תרומתו של יאיר לפיד למוזיקה הישראלית

מאת: וולדורף

אמש נפל דבר בפוליטיקה, או שנאמר, בתרבות הישראלית. יאיר לפיד, בניסיונו הפוליטי הראשון, הכניס 19 מנדטים לכנסת. נכון, הוא היה דמות דומיננטית במערכת הבחירות כמעט מהרגע הראשון. אבל ההצלחה המזהירה שלו (המפלגה השנייה בגודלה) זעזעה רבים כי זו הפעם הראשונה שצימוד הביטויים "יאיר לפיד" ו"ראש ממשלה" לא נאמר בקונטקסט של בדיחה או נבואת זעם. את ההשלכות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות של ההזיה הזו נשאיר לפרשנים בתחומם. אנחנו כאן כדי לדבר על מוזיקה, כי אם אתם זוכרים - ואם שכחתם אנחנו נזכיר – בין עיסוקיו ההו כה רבים (שחקן, סופר, כותב טור, מנחה תכנית בידור, תסריטאי, מגיש חדשות, פרזנטור של בנק ומתאגרף), לפיד הוא גם תמלילן.

האמת, לפיד לא ראוי להתייחסות מיוחדת ככותב שירים. כמו רוב הדברים שעשה גם השירים שלו היו נגועים בשטחיות ובינוניות. ולא רק באיכות, גם כמותית גוף היצירה שלו לא מרשים במיוחד. לפי אתר שירונט רק 22 שירים פרי עטו, הולחנו ובוצעו במהלך 30 השנה האחרונות. אולי שלושה מהם יכולים להיחשב כלהיטים ("שיר אהובת הספן", "גרה בשנקין", ו"צעיר לנצח" - תרגום לשירו של דילן). כל אדם אחר היה ראוי להתעלמות, אבל מכוון שלא ירחק היום שהאיש יהיה ראש הממשלה שלכם, אנחנו חושבים שמן הראוי שתדעו על מה הוא כותב (איך הוא כותב נגיד לכם כבר עכשיו – כמו ילד בן 12).

22 שירים. 17 מתוכם הולחנו על ידי חברו ושותפו הוותיק רמי קלינשטיין. 7 מתוך עבודותיהם המשותפות נכתבו עבור ריטה ו-8 עבור קריירת הסולו של רמי (מתוכם 5 אחרי 2009, כך שאנחנו יודעים את הצד של מי הוא לקח אחרי הפרידה המתוקשרת). יאיר ורמי תרמו עוד שני שירים לאלבום היחיד של להקת מנגו ושיר אחד לירדנה ארזי ("שוב בתמונה", 1985). שני שירים שכתב לפיד הולחנו על ידי לא אחר מאשר שלמה ארצי, אחד בוצע על ידי ריטה והשני על ידי מה קשור (עוד נרחיב על איך זה קשור). עוד שיר הולחן על ידי שמעון בוסקילה ובוצע על ידי שרית חדד. שיר אחד של חאג'ידקיס תורגם על ידו ובוצע על ידי אחת בשם דורית פרקש ויש גם שיר אחד שכתב חבר הכנסת לפיד עבור להקת צעירי תל אביב (!).

שני נושאים עיקריים העסיקו את לפיד בכתיבתו – יחסים בינו לבינה והמציאות הישראלית. היות ואת הקלישאות של הנושא השני אתם יכולים לתאר לעצמכם נתחיל דווקא עם הנושא הראשון, שחושף שלפיד הוא לא רק פופוליסט שטחי וחנפן, הוא גם שוביניסט לא קטן.

עמוד יח"צן: איך מתכוננים לפלישה לעיתון של מחר?

צילום: עודד קרני

אז כן. עוד מבצע, עוד מלחמה, ועוד הזדמנות לצאת פטריוטים. כל העולם נרתם למען תושבי הדרום ותאמינו או לא, אנחנו לא ציניים כלפי זה. אם רמי קלינשטיין או קובי אפללו מוכנים להופיע במקלטים, מה לנו כי נלין (כל עוד אלו לא המקלטים שלנו). אחרי הכל הם זמרים, זאת העבודה שלהם. אבל גם הם ודאי יודעים שתרומות נותנים בסתר, ולכן כשלתוך התקשורת מסתננות הודעות לעיתונות שכל מטרתן היא לנכש קצת תשומת לב בימים טרופים אלו, משהו מריח לנו קצת נצלני.

ירדתם להופיע במקלט? תדאגו שהאנשים שזה יכול לשמח אותם יידעו. ביטלתם הופעה? תדאגו שרוכשי הכרטיסים יעודכנו ושהמועדון יפרסם זאת באתר שלו. ברגע שאתה מספר על כך לכל העולם באמצעות קומוניקט שמפאר את הקריירה הצבאית שלך אי אפשר שלא לזהות בזה קצת אופורטוניזם. כמובן שהאחריות לכך היא פחות של האמנים ויותר של היח"צנים שלהם. במקרה של עידן עמדי כל כך הרבה מהקריירה שלו היא תוצר ישיר של השירות הצבאי שזה כמעט מתבקש שעיתונאים ירימו אליו טלפון לשאול אם הוא קיבל שיחה מחסום. אבל מה עושים כשלא כולם במצב הזה? חלק מהיח"צנים רוכבים על הגל ויוזמים את האייטם בעצמם.

אוהבים עד התקרה: מכתב פתוח לקהל האינדינגב

מאת: וולדורף וסטטלר

אם האינדינגב זכה להישג משמעותי אחד בתרבות הישראלית, הוא זה: הוא הוציא אתכם, חובבי המוזיקה האלטרנטיבית, מעליית הגג בה התחבאתם רוב חייכם. אם בשגרה אתם נרדפים על ידי בריוני המשרד שמתעקשים להזיז את המחוג מ-106 ל-91.8, באינדינגב תזכו להזיע יחד עם 4,000 אנשים מול הבולבול של דורון בוטניק. סדר גודל שבתעשיית המוזיקה הישראלית הכושלת נחשב להישג די מדהים (הקהל, לא הבולבול). הבעיה היא שעד שסיימתם לנער את החול מהבגדים בכניסה לאוטו, כבר שכחתם את מה שהסופ"ש הזה יכול היה ללמד אתכם.

עד הבת מצווה זה יעבור

מאת: וולדורף

הסדרה הדוקומנטרית "הסוכנים", המשודרת בהוט, מלווה את עולמם של ארבעה סוכנים בתעשיית המוזיקה הים תיכונית. למרות שלפרקים היא נראית כסדרת המשך או חיקוי של "חי בלה לה לנד", מדובר בסדרה שדי עומדת בפני עצמה, כשההבדל העיקרי הוא שהיא לא מנסה לייצר מציאות אלא פשוט מתעדת אותה. בחמשת הפרקים הראשונים לא למדנו יותר מדי על עולמם האינטנסיבי של כוכבי הז'אנר (עומר אדם וקובי פרץ), או המייאש של אלו שלא (ג'ולייטה וגיא "אני רוצה להיות כמו שלמה ארצי" יהוד). בפרק השישי הגיעו שתי סצנות חזקות באמת, שפתחו לנו שער להבנה אפשרית של הז'אנר.

באמצע הפרק, אחרי הפרידה המתוקשרת (והמתועדת) שלה ממנהלה גילי מסאמי, נכנסת ג'ולייטה לאולפן של ארקדי דוכין. בתחילת הפרק אנו מופתעים לגלות שהאחרון נענה בחיוב לפנייתה, ושלח לה סקיצה. אבל אם חשבנו שעצם החיבור בין השניים מופרך, אנו מובלים לסצנה בה דוכין מצהיר שיעזור לה בכל התהליך של איסוף החומרים. כלומר לאו דווקא בכתיבה, אלא יותר בהפקה של האלבום. מהספה בבית, עבודה צמודה עם אמן מצליח ומעוטר כמו דוכין נשמעת כמו הצעה מדהימה עבור כל זמרת צעירה. אבל ג'ולייטה לא מחזירה לו תשובה ומיד אנו מבינים למה.

זמר אחד לא משנה מאיזו עדה

מאת וולדורף וסטטלר

אורטל בן דיין פרסמה בקפה גיברלטר טור על השיח העדתי גזעני. אם זה היה עוד דיון על יחס מפלה או מתנשא של אשכנזים מול מזרחים לא היינו מתערבים. אבל היא בחרה לנופף בדגל המוזיקה המזרחית מול האשכנזית עם כמה טענות לא ממש מדויקות, אז חשנו צורך להתערב. אנחנו מאמינים שבדיון הזה אף אחד לא יאשים אותנו בעדתיות, שכן אריק ברמן ואפרים שמיר קיבלו אצלנו את אותו היחס ששלומי שבת ועומר אדם קיבלו.

את הטור היא פתחה בדוגמה "מאירת עיניים" מ-2004, כשהזמר זהר צברי הקליט גירסת כיסוי לשיר "הקנאה" של אביב גפן, ושינה את המשפט "אני ארצח אותך" ל"אני אשכח אותך". כשנשאל על פשר השינוי ענה שכזמר מזרחי הוא לא יכול להשתמש בביטוי כזה בלי לעורר זעם תקשורתי ולהיות מואשם בהסתה לאלימות נגד נשים.

לירן דנינו במופע מחווה לרדידות

מאת וולדורף

במובן מסוים עשינו עם לירן דנינו עוול בבלוג. המחשבה הראשונית היתה שהוא יסגור לנו את טרילוגיית ה"מאצ'ואים הרגישים" עם חבריו עידן עמדי ונתן גושן, והאמת היא שהאלבום שלו לא היה כל כך נורא. הוא לא היה טוב ברמה של ממש לשמוע אותו בשביל הכיף, אבל סך הכל מדובר היה באסופת שירי פופ אפקטיבית, שלא הופקה בפשטות יומרנית או בומבסטיות מרגיזה. אם לפרגן לרגע, אפשר לקרוא ללירן דנינו הלמלמ של הרדיו הישראלי – לא מועיל לא מזיק.

למלמ

הלקח הוא שאין כזה דבר. מי שלא מועיל בשלב מסוים יהפך למזיק. את הכאפה חטפנו היום כשעלה "ראיון" איתו באתר של עכבר העיר (השימוש בראיון הוא ברירת מחדל היות ולא מצאנו מילה אחרת שמגדירה את הדבר הזה. בודאי ישנו עיתונאי כלשהו שמתהפך בקברו). אותו דנינו אמור להשתתף במופע מחווה לאיימי ויינהאוס וזה מה שהיה לכוכב הנולד להגיד:

עשר הלהקות הישראליות הגרועות בכל הזמנים

מאת: וולדורף וסטטלר

לכבוד החג החלטנו לפנק בפוסט ספיישל, ובו בחרנו את עשר הלהקות הישראליות הגרועות ביותר בכל הזמנים. למה להקות ולא בכלליות אמנים? כי אנחנו יודעים שיש בחוץ הרבה יוצרים חסרי כישרון ולרוב הם לא מודעים לזה. זו לא תמיד אשמתם. אבל כשמדובר בלהקה, על פי הגדרתה, חייב להיות לפחות בנאדם אחד בחדר החזרות שצריך היה לקום ולהגיד "היי, זה רעיון גרוע". מכוון שבדוגמאות שבחרנו אף אחד לא לקח אחריות, התוצאות מבישות עוד יותר. אז הנה לפניכם עשר להקות שהיינו שמחים יותר אם היינו שומעים מהם פחות: 

10. הפיל הכחול
אחד המוטיבים החוזרים במיינסטרים הישראלי הוא שהעם מחפש את העממי-לכאורה במוזיקאים שלו. אם הגעת מעיר שאינה תל אביב – הרווחת נקודה. אם יש לך סיפור אישי כואב – עוד נקודה. אם אתה כותב טקסטים עם עומק רגשי של מתבגר ומטה – חמש נקודות! במשוואה הזאת אף להקה מהעשור האחרון לא יכולה לנצח את הפיל הכחול: גם מאשקלון, גם מנגן איתם בחור נכה, וגם "יש לי רק דבר אחד לומר לך ומכל הלב – את הכי טובה בעולם". אי אפשר להאשים את הפיל הכחול בחוסר כנות, אבל אפשר לנטור להם טינה על זה שהם לא היו צריכים להתאמץ במיל בשביל להגיע למקום שלהם. השיר הזה צעד רבעון שלם במצעד של גלגלצ ב-2009, מתוכו חודש שלם במקום הראשון. אפילו יחסית לפופ הישראלי מדובר באנומליה – זקני צפת לא זוכרים מקרה כה קיצוני של כשרון כה מועט שמגיע כל כך רחוק. זה בוודאי גם לא יחזור שוב – אף הרכב עתידי לא יצליח ללחוץ אוטומטית על כל כך הרבה כפתורים מעוררי אמפתיה. אולי "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה בביצוע גלעד שליט ומקהלת ניצולי השואה הארמנית של אופקים".

וויטני יוסטון וליאל קולט בבריכת שחיה - כנסו כנסו

מאת וולדורף

וויטני יוסטון הלכה אמש לעולמה. גם אם זה לא באמת הפתיע אף אחד, עדיין יש משהו עצוב באדם שמת בטרם עת, ולכן אפשר להבין את ההמולה התקשורתית והרשתית שליוותה את האירוע. אבל וויטני היא הרי לא משלנו ובינינו היא גם ככה לא הייתה בשיאה, לכן גם מעט העצב הזה היה מהול בקצת אירוניה. חוץ מזה איך אומרים, כל סוף הוא התחלה? זבל של אחד הוא אוצר של אחר? למה לא למנף את מותה של יוסטון לקידום קריירה אחרת? של מישהי שאשכרה חיה עדיין. של ליאל קולט למשל.

אתם בטח שואלים מי זו ליאל קולט ובצדק. מדובר במוצר מעבדה שטופח עוד משלב הביצית להיות "זמרת אפיפיורים". מעין גרסה צעירה של אחינועם ניני, רק בלי הבולשיט שבלנסות להוכיח את עצמה בארץ קודם. היא לא מכוונת לקהל הישראלי, אנחנו לא מעניינים אותה ואת מנהליה. אבל זה בסדר, היא עדיין לא עשתה משהו משמעותי באמת בקריירה ולכן אין לנו סיבה אמיתית לנכס אותה לכבוד הלאומי. ההישג הגדול ביותר שלה עד כה (בארץ לפחות) הוא הופעה עם הסקורפיונס. Enough said.

יח"צים מסוכנים

מאת: וולדורף וסטטלר

המייל הבא, שנשלח על ידי יחצנית, הגיע לפני כמה ימים דרך הצור קשר שלנו:

היי

אני יודעת שמדובר באומן חדש ולא מוכר ולכן הדרך ארוכה ומייגעת,

זה הסינגל הראשון שהוא מוציא אחרי  שנים בתעשייה. הוא אותר ע"י ~לייבל כלשהו~ והם מאוד מאמינים בו..

ממש אשמח שיעלה :)

תודות

ויום נ פ ל א

כן. גם לנו לקח כמה קריאות של הטקסט וכמה גירודים בראש להבין מול מה אנחנו עומדים. כמו כל טקסט דגול בהיסטוריה הכתובה, גם כאן הסאבטקסט עשיר מהטקסט. כבלוג שמושג הביקורת חרות על דיגלו נשמח לפרשן לכם אותו.

למה גל אוחובסקי צריך להפסיק לכתוב על מוזיקה

מאת: וולדורף וסטטלר

גל אוחובסקי צריך להפסיק לכתוב על מוזיקה. הנה אמרנו את מה שכולם חושבים כבר שנים. וזה לא בגלל שהוא לא רלוונטי. כלומר הוא לא רלוונטי, וזה כשלעצמו סיבה מצוינת לתלות את הנעליים, אבל איכשהו התרגלנו לחוסר הרלוונטיות שלו. העובדה שהוא כותב בטיים אאוט, מקומון תל אביבי בועתי, מקלה עלינו להתעלם ממנו. המפסידים העיקריים מחוסר הרלוונטיות שלו הם עורכי המקומון עצמו, שמקבלים את מה שמגיע להם על כך שנתנו לו להמשיך לשלוט במדור המוזיקה שלהם, על אף שכישרונות צעירים רבים נדחקו לפינה בשל כך.

צילום: אמיר מאירי

גל אוחובסקי צריך להפסיק לכתוב על מוזיקה, ויתרה מזאת לבקר אותה, כי הוא כבר לא אובייקטיבי. את הקרדיטים העיתונאיים שצבר בעבר לא ניקח ממנו. גם לא את אישיותו הצבעונית. אחרי הכול שני אלו אחראיים במידה רבה לדרך הארוכה שעשה מימיו ככתב עיתון העיר בשנות השמונים (כשהוא והעיתון עוד היו רלוונטים) ועד שהוזמן להצטרף למסדר אבירי השולחן העגול של צביקה כשופט ב"כוכב נולד". אגב, נגד המהלך הזה כשלעצמו אנחנו לא מתרעמים. אם זה מה שהוא רוצה לעשות כדי להרוויח את לחמו ולייצר לעצמו שם – שיבושם לו. לפחות נוכחותו שם מוצדקת יותר מזאת של מירי מסיקה. הבעיה היא שהוא לא הסתפק בכסף והתהילה שהפריים טיים הציע לו. אוחובסקי רצה לאחוז בחבל משני קצותיו ולהשאיר לעצמו את פרסטיז' המבקר (בינינו אין שם הרבה יותר מזה וגם זה כבר שחוק). וזה, כצפוי, מתכון לצרות.