יום רביעי, 25 בינואר 2012

מירי מסיקה - מלך


מאת וולדורף

יבש כאן בתקופת בין המיצרים של המוזיקה הישראלית (בין ראש השנה לפסח). לאחרונה נהננו מאחוז די גבוה של אלבומים טובים, כנראה בגלל שכמעט ולא יצאו אלבומים חדשים. לשמחתכם, לפי כמות הסינגלים החדשים שמטפטפים עלינו, הולך להיות לבלוג פסח שמח. בזמן שאחרים מטפטפים, בחרה מירי מסיקה לשפוך עלינו את כל הדלי, עם אלבום חדש (רביעי!) בעל שם מזעזע ועטיפה מזעזעת לא פחות.

בואו ננפץ מיתוס ישן: לא כל מי שיודעת לשיר היא זמרת טובה. מירי מסיקה לדוגמה יודעת לשיר, לא ניקח את זה ממנה, אבל היא זמרת מחורבנת. בנסיבות אחרות כישרון השירה שלה היה יכול להוות יתרוןבמחזות זמר לדוגמה, וגם שם כנראה לתפקידים מאוד חד גוניים. במוזיקה פופולארית היא עושה עבודה גרועה. סגנון השירה שלה רגשני על גבול הבכייני. היא תמיד דרמטית וכמעט תמיד שלא לצורך, והכי גרוע: היא נטולת כל שמץ של שמחת חיים או חוש הומור. התחושה הכי דומיננטית שנשארת אחרי האזנה לאלבום היא דיכאון. לכאורה מדובר במחמאה, אין זו הרי תפקידה של המוזיקה לעורר רגש כלשהו? אז לא. האלבום של מסיקה כל כך מנופח וכל כך חסר מודעות עצמית שרק פלקטים יצליחו להתרגש ממנו. אז למה דכאון? החיים קצרים, יש כל כך הרבה מוזיקה טובה בעולם, ובכל זאת בזבזתי דקות יקרות על מירי מסיקה, זה למה.