יום שישי, 24 באוגוסט 2012

זמר אחד לא משנה מאיזו עדה

מאת וולדורף וסטטלר
אורטל בן דיין פרסמה בקפה גיברלטר טור על השיח העדתי גזעני. אם זה היה עוד דיון על יחס מפלה או מתנשא של אשכנזים מול מזרחים לא היינו מתערבים. אבל היא בחרה לנופף בדגל המוזיקה המזרחית מול האשכנזית עם כמה טענות לא ממש מדויקות, אז חשנו צורך להתערב. אנחנו מאמינים שבדיון הזה אף אחד לא יאשים אותנו בעדתיות, שכן אריק ברמן ואפרים שמיר קיבלו אצלנו את אותו היחס ששלומי שבת ועומר אדם קיבלו.
את הטור היא פתחה בדוגמה "מאירת עיניים" מ-2004, כשהזמר זהר צברי הקליט גירסת כיסוי לשיר "הקנאה" של אביב גפן, ושינה את המשפט "אני ארצח אותך" ל"אני אשכח אותך". כשנשאל על פשר השינוי ענה שכזמר מזרחי הוא לא יכול להשתמש בביטוי כזה בלי לעורר זעם תקשורתי ולהיות מואשם בהסתה לאלימות נגד נשים.

יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

אתניX - אהבת חינם

מאת סטטלר



נהוג לתת לאתניX קרדיט על בניית היסודות לז'אנר הפופ המזרחי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, עם החיבור לאייל גולן שהניב כמה מהאלבומים הנמכרים ביותר בתולדות ארצנו. לא בדיוק אילנות גבוהים להתלות בהם, אבל הקרדיט הזה בשילוב עם החביבות הטבעית של זאב נחמה גורם לכיס של סלחנות מוגזמת של המדיה כלפי אתניX בגלגול הנוכחי שלהם. נכון, החומרים החדשים שלהם נשמעים חסרי מעוף לעומת יציאות קרוס-ז'אנריות מבריקות כמו "קטורנה מסאלה", המנוני נאיביות נצחיים כמו "תותים" ואפילו יציאות מביכות כמו "האינטרנט שלי" (כל כך מביך שזה מבריק), אבל היי, לפחות הם לא צוחקים עלינו כל הדרך אל הבנק כמו חלק מממשיכי דרכם. בציניות אי אפשר להאשים אותם.

יום שבת, 11 באוגוסט 2012

עברי לידר - מישהו פעם

מאת וולדורף

אף פעם לא כתבנו בבלוג על עברי לידר, ולכן לפני שנתחיל לפרט מה כל כך רע באלבומו החדש "מישהו פעם", תנו לנו לפרוק משהו מהלב שאנחנו סוחבים שנים רבות. מה נסגר עם הקול שלו? אותו אלמנט שנקלט ראשון בהאזנה לשירים שלו, עוד לפני הלחנים הקיטשיים (עוד נגיע ללחנים הקיטשיים) והכתיבה האופיינית (אוהו עוד נגיע לכתיבה האופיינית). למעשה הקול שלו כל כך משמעותי ביצירתו, עד ששומעים אותו גם כשהוא כותב לאחרים, ולטעמנו אין דבר גרוע יותר, בהנחה שכשכתב את השיר רצה לייחד את המבצע ולא לשכפל את עצמו. אבל אולי זה בעצם קשור לכתיבה האופיינית. אז בואו נחזור רגע לקול.

עברי לידר תמיד נשמע כאילו קשה לו. זה כבר לא חמוד או מקורי כפי שזה בוודאי נשמע באלבום הבכורה שלו מלפני 15 שנה. זה בטח כבר לא אמין. קשה לו והוא ממש מתאמץ להדגיש את זה שקשה לו. הוא נאנק כאילו אם לא היה עושה זאת לא היינו מאמינים שהטקסטים באמת רגישים וכואבים. ומה זו החיבה המוגזמת שלו למם סופית? הבחירה הזו, להדגיש אותיות שבשפה מדוברת לא מדגישים, "תסמונת ערן צור" אם תרצו, הופכת את ההאזנה לבלתי נסבלת. אצל צור, בהחלט לא הטעם של כולם, האקספרסיביות נסבלת כי היא חלק ממארג בלתי מתפשר של לחן וטקסט. קטגוריות שלידר, שלעומתו זוכה להצלחה הרבה יותר גדולה, נופל בהן פעם אחר פעם.