יום שלישי, 9 ביולי 2013

קרן פלס - איך שהשמש תזרח

"את הדיסק הזה הפיק אדם מוכשר, מסור ומקצועי, אבל מעל הכל חבר. פילוני. סיפקת לי את אחת החוויות המרתקות שידעתי. לעולם לא אשכח את המשפט המפורסם שאמרה הזמרת (בחודש שמיני) למפיק, באמצע הקלטת שירה: "לא יכולה לשיר. יש לי תחת בבטן".

נהוג בביקורות לצטט משפטים מתוך שירים כדי לחזק נקודות, אנחנו בחרנו לפתוח דווקא מהקרדיטים שבחוברת. גם משלושת המשפטים האלה אפשר ללמוד הרבה. למשל, שגם הניסיון המתאמץ לשנות את הייחוס באמצע הפסקה מגוף ראשון לשלישי לא מצליח להסוות את העובדה שבבואה להודות למפיק האלבום לא התאפקה קרן פלס... וציטטה את עצמה.

יום ראשון, 30 ביוני 2013

איכס, רני רהב


נכון, הבלוג נכנס למעין שנת קיץ, והאמת? חלק מזה קשור בעובדה שלא יצאו הרבה אלבומים ממש גרועים לאחרונה (האלבום של קרן פלס עוד לא בחנויות, בדקנו). אבל לפעמים העצבים מסתתרים במקומות אחרים, ולא צריך אפילו פנס ומימיה כדי למצוא אותם. בפריים טיים של קשת לדוגמה. הבוקר נחשפה באופן סופי רשימת השופטים החדשה של "כוכב נולד". רשימה שכוללת את צביקה הדר, אייל גולן, ריטה ורני רהב. כן, רני רהב.

יש שיגידו, ובצדק שאין טעם לצקצק מול תכנית כמו "כוכב נולד", שכל מטרתה היא מסחרית. אבל אתם יודעים מה? לצורך הדיון ניקח את העמדה המקלה שטוענת שבסופו של דבר השד לא היה נורא כל כך. כשהתכנית הצליחה היא סיפקה כוכבי פופ, חלקם אפילו ראויים, ובמובנים רבים עשתה את העבודה שחברות התקליטים לא עשתה (חשוב לזכור שהבשורות הגדולות של חברות התקליטים המסורתיות בשנות כוכב נולד היו מירי מסיקה, ושוב, קרן פלס). כשהתכנית לא הצליחה, ובכן, היא לא עניינה אף אחד ובהתאמה גם הנזק שלה לא היה גדול כל כך.

יום שבת, 23 במרץ 2013

עשרת המתמסחרים הגדולים במוזיקה הישראלית

מאת: וולדורף וסטטלר

גם השנה החלטנו לפנק אתכם בפוסט ספיישל חגיגי לרגל החג. הפעם בחרנו להתמקד באחת התופעות הבולטות במוזיקה הישראלית, תופעה שמצליחה לחצות ז'אנרים (מטאל, מזרחית, אינדי) ומוכרת בשם "התמסחרות". השוק הישראלי הוא שוק קטן ולא מן הנמנע שלהקות וזמרים שרוצים להתפרנס יאלצו לעשות כמה ויתורים. יש כאלו שויתרו יותר מאחרים. הנה עשרה אמנים שבחרו בכיווני קריירה יותר מכניסים והמחירים שמעריציהם שילמו על כך:

10. פבלו רוזנברג
בתחילת שנות התשעים התרחשה מגפת הזומבים שנהוג לכנותה "תחיית הרוק הישראלי". בין כל להקות הגיטרות הצעירות של דור רוקסן בלטה להקה אחת שניסתה למתג את עצמה אחרת. הם לא היו "רוק", הם היו "רוק כבד". עצם ההגדרה הזו היתה אמורה לזרוק אותנו לפוסטרים מאיימים של איירון מיידן. אבל הגדרות לחוד ומציאות לחוד ומה לעשות שלעומת הכסאח שהביאו משינה עם "מפלצות התהילה" שיצא באותה תקופה, סטלה מאריס נשמעו כמו דפנה ארמוני. אבל נניח שכבר קנינו את הנראטיב, איך היינו אמורים לקבל את העובדה שסולן אותה להקת "רוק כבד" הוציא אלבום סולו עם שיר כמו "יש שעות למשל בין ערביים"? דיסוננס שגרם לניק מילר להתהפך בקברו (המטאפורי. הוא ברוק הכבד). רוזנברג הוא דוגמה מצוינת לכך שסולן מבצע הוא כמו כלי נגינה, נעים לאוזן אבל חלול. הוא ינגן כל מה שינגנו עליו. אם הוא לוהק להרכב "רוק כבד" זה מה שהוא ישיר, רק לא מן הנמנע שבהמשך הוא יגלה שיותר משתלם להיות ממותג כזמר אמצע הדרך, מזרחי לייט או מאהב לטיני. בקריירה חסרת עמוד השדרה של רוזנברג הכל הולך.

יום רביעי, 13 במרץ 2013

גלעד שגב - קולות הלב

מאת: וולדורף

קשה לחשוב על תכונה מקוממת יותר במוזיקה הישראלית מאופורטוניזם. אתם יודעים, כשלהקה מקליטה שיר על גשם מתוך ידיעה שכל פעם שירדו כמה טיפות העורכים המוזיקליים ברדיו ישמיעו את השיר שלה ויבטיחו לשיר חיי נצח ואיתם תמלוגים ש"סתם" להיט לא יכול להניב. הטריק הזה עובד גם עם שאר עונות השנה וחגי ישראל, בדגש על ימי שכול וזיכרון. סוג אחר של אופורטוניזם הוא כזה שנתפס לטרנדים ומוצץ להם את הדם. בשנים האחרונות ראינו לא מעט טפילים כאלה שצצו עם פריחתן של המוזיקה המזרחית, מוזיקת העולם, הפיוט והחזרה למקורות.

גלעד שגב מחזיק בכל התסמינים הנ"ל. הפריצה שלו הגיעה בזכות "עכשיו טוב", שיר זיכרון שכתב לאחיו, והגיע כמתנה משמיים לעורכים מוזיקליים שמאסו בארכאיות של "אחי הצעיר יהודה" (זה היה כמה שנים לפני ש"עוד מעט נהפוך לשיר" הפך לתעשייה שמטרתה לספק בדיוק את זה. גם בפרויקט הזה השתתף שגב). למרות שמהרגע הראשון היה כתוב לו על המצח one hit wonder הוא חזר כמה שנים ושני אלבומים מאוחר יותר עם להיט נוסף שלקח פניה סגנונית קלה ימינה מאמצע הדרך שאפיין אותו. השיר "אישה מהשמיים" שיצא ב-2009 בשיא ההצלחה הים תיכונית הוא התשובה לשאלה "מתי סוף סוף זמרים אשכנזים יבינו שהכסף נמצא במוזיקה מזרחית?". מדובר בלהיט גיספן-סטייל כה נוסחתי ומהלך קרייריסטי כה שקוף, שרק קהל רדום ואפאטי כמו הקהל הישראלי היה מסוגל לבלוע אותו בלי להרים גבה.

יום רביעי, 6 במרץ 2013

שלנה עליך - שלנה עליך


מאת: וולדורף

אם יש שם גרוע יותר ללהקה משם שאתה לא יודע כיצד לבטא אותו, הוא שם שכשאתה סוף סוף מבין איך לבטא אותו אתה מרגיש שנפלת בפח למשחק מילים מזעזע. שלנה עליך זה בדיוק שם כזה וחראעלי הם על כך שהם אנסו אותי לבטא אותו בקול רם. אבל אם יש משהו טוב בשם ממש גרוע ללהקה הוא בזה שהוא מאפשר למאזין לעמוד על טיבה מבלי ממש להיחשף למוזיקה שלה. כך שאם גם בעיניכם השם הוא משחק מילים גרוע, אתם יכולים להיות בטוחים שבאלבום של החברליצים האלה לא תמצאו בדיחות שעובדות.

מי שבכל זאת רוצה להחליט בעצמו מוזמן להכניס את הדיסק החדש שלהם למערכת. אנחנו מבטיחים לכם שתוך שלוש שניות תבינו על מה מדובר ולא תרצו לחזור על הטעות הזו עוד פעם אחת בימי חייכם. נכון, ביקרנו כאן לא מעט אלבומים גרועים בבלוג, אבל עוד לא נתקלנו באלבום שכל תפארת זוועתו מוגשת בשיא צחנתה כבר בשלוש השניות הראשונות שלו. וזה חברים, הישג לא קטן.

יום שני, 4 בפברואר 2013

השקר הגדול של חי בלה לה לנד 2


תחזרי לתנור
סטטלר לא מפרגן להפקה

בינתיים, הפרק הקשה ביותר לצפייה בחי בלה לה לנד 2 היה זה שעסק בפרזנטציה לסרטה של ליאת בנאי בפני "בכירים" מתעשיית הקולנוע האמריקאית. הפרזנטציה, לכאורה יוזמה של בנאי עצמה, היא לסרט בכיכובה בשם "השקר הגדול" (מבית הפקות המזרח) שעוסק במאבקיה של אם חד הורית מול הממסד והשוק האפור, ומכיל סצנת אקשן מסעירה עם דחפור. בסצנה היתולית בפרק הקודם בנאי הזמינה טלפונית כל מיני מי ומי שוליים מתעשיית הקולנוע. למרות האנגלית השבורה שלה ("איי וויל ורי טו האפי טו סי יו דר") איכשהו נקלעו לפרזנטציה כמה מפיקי סרטים (בעיקר דוקו וישירות-לוידאו), איזה מבקר זניח וכמה צרפתים. באירוע הוגש דג סלמון כי ליאת ושרית כשלו במציאת "פיש לקרדה".

אחרי הפרזנטציה המביכה נשלפו הסכינים. בוסקילה כעסה על זולטא כי הוא היה ישראלי מדי ולא התנהג לפי ה"קודים" של התעשייה, ליאת התפרצה על סאז בגלל שהוא גנב לה את הרעם (מה לעשות, הבנאדם יודע אנגלית ויש לו כרטיסי ביקור), כולם התפוצצו על כולם. אבל אני כצופה מתפוצץ על ההפקה. הרי זה לא שמישהו מה"מבוגרים האחראיים" של הסדרה באמת האמין שיש טעם לכל זה. כל מפיק טלוויזיה עם מינימום ניסיון (או בגרות באנגלית) היה יכול לדעת שליאת בנאי לא תמצא הפצה אמריקאית לסרט בורקס של ימין מסיקה. אז למה נתנו למבוכה הזו יד?

יום רביעי, 23 בינואר 2013

שוטה בקפה תמר: תרומתו של יאיר לפיד למוזיקה הישראלית

מאת: וולדורף

אמש נפל דבר בפוליטיקה, או שנאמר, בתרבות הישראלית. יאיר לפיד, בניסיונו הפוליטי הראשון, הכניס 19 מנדטים לכנסת. נכון, הוא היה דמות דומיננטית במערכת הבחירות כמעט מהרגע הראשון. אבל ההצלחה המזהירה שלו (המפלגה השנייה בגודלה) זעזעה רבים כי זו הפעם הראשונה שצימוד הביטויים "יאיר לפיד" ו"ראש ממשלה" לא נאמר בקונטקסט של בדיחה או נבואת זעם. את ההשלכות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות של ההזיה הזו נשאיר לפרשנים בתחומם. אנחנו כאן כדי לדבר על מוזיקה, כי אם אתם זוכרים - ואם שכחתם אנחנו נזכיר – בין עיסוקיו ההו כה רבים (שחקן, סופר, כותב טור, מנחה תכנית בידור, תסריטאי, מגיש חדשות, פרזנטור של בנק ומתאגרף), לפיד הוא גם תמלילן.

האמת, לפיד לא ראוי להתייחסות מיוחדת ככותב שירים. כמו רוב הדברים שעשה גם השירים שלו היו נגועים בשטחיות ובינוניות. ולא רק באיכות, גם כמותית גוף היצירה שלו לא מרשים במיוחד. לפי אתר שירונט רק 22 שירים פרי עטו, הולחנו ובוצעו במהלך 30 השנה האחרונות. אולי שלושה מהם יכולים להיחשב כלהיטים ("שיר אהובת הספן", "גרה בשנקין", ו"צעיר לנצח" - תרגום לשירו של דילן). כל אדם אחר היה ראוי להתעלמות, אבל מכוון שלא ירחק היום שהאיש יהיה ראש הממשלה שלכם, אנחנו חושבים שמן הראוי שתדעו על מה הוא כותב (איך הוא כותב נגיד לכם כבר עכשיו – כמו ילד בן 12).

22 שירים. 17 מתוכם הולחנו על ידי חברו ושותפו הוותיק רמי קלינשטיין. 7 מתוך עבודותיהם המשותפות נכתבו עבור ריטה ו-8 עבור קריירת הסולו של רמי (מתוכם 5 אחרי 2009, כך שאנחנו יודעים את הצד של מי הוא לקח אחרי הפרידה המתוקשרת). יאיר ורמי תרמו עוד שני שירים לאלבום היחיד של להקת מנגו ושיר אחד לירדנה ארזי ("שוב בתמונה", 1985). שני שירים שכתב לפיד הולחנו על ידי לא אחר מאשר שלמה ארצי, אחד בוצע על ידי ריטה והשני על ידי מה קשור (עוד נרחיב על איך זה קשור). עוד שיר הולחן על ידי שמעון בוסקילה ובוצע על ידי שרית חדד. שיר אחד של חאג'ידקיס תורגם על ידו ובוצע על ידי אחת בשם דורית פרקש ויש גם שיר אחד שכתב חבר הכנסת לפיד עבור להקת צעירי תל אביב (!).

שני נושאים עיקריים העסיקו את לפיד בכתיבתו – יחסים בינו לבינה והמציאות הישראלית. היות ואת הקלישאות של הנושא השני אתם יכולים לתאר לעצמכם נתחיל דווקא עם הנושא הראשון, שחושף שלפיד הוא לא רק פופוליסט שטחי וחנפן, הוא גם שוביניסט לא קטן.

יום שני, 7 בינואר 2013

עילי בוטנר וילדי החוץ - תם ולא נשלם

מאת: וולדורף

ההתרגשות מהאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן שנוא מאוד דומה להאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן אהוב. וכך גם החשש. אצל האמן האהוב ישנו תמיד חשש שמא לא אוהב את החומר החדש ואיתו השאלה - מה זה אומר עליו? אצל האמן השנוא ישנו החשש שדווקא אחבב את החומר החדש ואז - מה זה אומר עלי? גאווה היא תכונה דומיננטית אצל בני אדם ואחת כמה וכמה אצל חובבי מוזיקה, ואין דבר שיותר פוגע בה מאשר ההכרה בעובדה שאולי אתה מחבב את עילי בוטנר.

התחושה הלא נעימה הזו תקפה אותי כבר אחרי האזנה לשיר הראשון של אלבומו החדש עם ילדי החוץ, שיר הנושא שגם יצא כסינגל -  "תם ולא נשלם". זה לא שמדובר בשיר טוב בכל מה שקשור לליריקה, ההפקה או ההגשה שלו, אבל היה איזשהו הוּק בלחן שגרם לי להנהן כלפיו בהערכה וכלפי עצמי בחשבון נפש. האמת היא שאם להיות באמת הוגן הרי שאם התובנה הזו היתה הולכת עימי לאורך כל האלבום כנראה שהביקורת עליו היתה נגנזת ודעתי על בוטנר היתה מחשבת מסלול חדש. אבל אותו הוּק חמקמק הפציע אולי בעוד שני שירים נוספים, בעוד רוב הלחנים היו בנאליים להחריד, ובכל מקרה לכל אורכו העטיפה (ליריקה, הפקה, הגשה) נעה בין 50 גוונים של אפור. כך שבאמת אין לי ברירה אלא להתריע – זה אותו הבוטנר בשינוי אדרת.