יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

יח"צים מסוכנים

מאת: וולדורף וסטטלר

המייל הבא, שנשלח על ידי יחצנית, הגיע לפני כמה ימים דרך הצור קשר שלנו:

היי

אני יודעת שמדובר באומן חדש ולא מוכר ולכן הדרך ארוכה ומייגעת,
זה הסינגל הראשון שהוא מוציא אחרי  שנים בתעשייה. הוא אותר ע"י ~לייבל כלשהו~ והם מאוד מאמינים בו..
ממש אשמח שיעלה :)

תודות
ויום נ פ ל א

כן. גם לנו לקח כמה קריאות של הטקסט וכמה גירודים בראש להבין מול מה אנחנו עומדים. כמו כל טקסט דגול בהיסטוריה הכתובה, גם כאן הסאבטקסט עשיר מהטקסט. כבלוג שמושג הביקורת חרות על דיגלו נשמח לפרשן לכם אותו.

יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

למה גל אוחובסקי צריך להפסיק לכתוב על מוזיקה


מאת: וולדורף וסטטלר
גל אוחובסקי צריך להפסיק לכתוב על מוזיקה. הנה אמרנו את מה שכולם חושבים כבר שנים. וזה לא בגלל שהוא לא רלוונטי. כלומר הוא לא רלוונטי, וזה כשלעצמו סיבה מצוינת לתלות את הנעליים, אבל איכשהו התרגלנו לחוסר הרלוונטיות שלו. העובדה שהוא כותב בטיים אאוט, מקומון תל אביבי בועתי, מקלה עלינו להתעלם ממנו. המפסידים העיקריים מחוסר הרלוונטיות שלו הם עורכי המקומון עצמו, שמקבלים את מה שמגיע להם על כך שנתנו לו להמשיך לשלוט במדור המוזיקה שלהם, על אף שכישרונות צעירים רבים נדחקו לפינה בשל כך.
צילום: אמיר מאירי
גל אוחובסקי צריך להפסיק לכתוב על מוזיקה, ויתרה מזאת לבקר אותה, כי הוא כבר לא אובייקטיבי. את הקרדיטים העיתונאיים שצבר בעבר לא ניקח ממנו. גם לא את אישיותו הצבעונית. אחרי הכול שני אלו אחראיים במידה רבה לדרך הארוכה שעשה מימיו ככתב עיתון העיר בשנות השמונים (כשהוא והעיתון עוד היו רלוונטים) ועד שהוזמן להצטרף למסדר אבירי השולחן העגול של צביקה כשופט ב"כוכב נולד". אגב, נגד המהלך הזה כשלעצמו אנחנו לא מתרעמים. אם זה מה שהוא רוצה לעשות כדי להרוויח את לחמו ולייצר לעצמו שם – שיבושם לו. לפחות נוכחותו שם מוצדקת יותר מזאת של מירי מסיקה. הבעיה היא שהוא לא הסתפק בכסף והתהילה שהפריים טיים הציע לו. אוחובסקי רצה לאחוז בחבל משני קצותיו ולהשאיר לעצמו את פרסטיז' המבקר (בינינו אין שם הרבה יותר מזה וגם זה כבר שחוק). וזה, כצפוי, מתכון לצרות.

נתן גושן - נתן גושן


 מאת: סטטלר
באחד הראיונות האחרונים שנתן פרנק זאפה לפני מותו מסרטן הערמונית ב-1993, שואלת אותו כתבת הטודיי שואו איך הוא היה רוצה שיזכרו אותו. זאפה עונה שזה לא חשוב בכלל. כשהכתבת מתעקשת הוא עונה שאנשים שמתעסקים בשאלה של איך יזכרו אותם הם אנשים כמו בוש ורייגן, והם יוציאו הרבה כסף ויעבדו קשה כדי שהזיכרון שנשאר מהם הוא הכי נכון שיש. החוזק בהצהרה הזו הוא לא בהקבלה הפוליטית שבה, אלא בצניעות שנמצאת שם בין השורות, ובהבנה שבשביל אמנים מסוימים (זו תהיה יהירות להגיד "אמנים אמיתיים"?) – היצירה היא המנה העיקרית והתהילה היא פרט שולי. אבל אם יש תובנה אחת שנוטפת מכל שורה מתייפחת וגיטרה "מחממת לבבות" באסופת השירים מעוררת אי-הנעימות הזו שנקראת "נתן גושן", היא שגושן ממוקם מרחק שנות אור מתפיסת העולם שזאפה מבטא. נתן גושן כבר סטאר.

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

מאיה בלזיצמן - מאיה בלזיצמן


מאת: וולדורף

כשהייתי צעיר אני זוכר היטב את להקת ה"סיקסטיז". למה אני זוכר אותה? כי היא באה להופיע בפרבר שכוח האל בו גדלתי. דווקא היא, להקת קאברים מזדקנת של להיטי שנות השישים, מצאה לה קהל מחוץ לתל אביב. היא ולא נאמר להקות כמו "איפה הילד" או "מופע הארנבות של דוקטור קספר" שזכו להתעניינות תקשורתית באותה תקופה אבל כנראה לא להרבה יותר מזה. למה אני נזכר ב"סיקסטיז" כשאני שומע את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן? כי גם היא כמוהם מהללת תקופה מהעבר ושרה את להיטיה עשרים שנה מאוחר מדי. מה גרם לה לעשות את זה? כי אנחנו מדינה מוכת נוסטלגיה שלא יודעת להעריך דברים בזמן אמת ובו בעת מהללת את העבר. האם היא הייתה צריכה לעשות את זה? אם יש לה מטרות אמנותיות – ברור שלא. למה שאמן שמכבד את עצמו יאכיל את הטרול הנוסטלגי, אם זה לא עבור בצע כסף. במקרה הספציפי הזה, נראה לי שהיא נשארה קרחת משני הכיוונים.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

אפרים שמיר וגנבי הזמן


מאת: וולדורף

אפרים שמיר חווה פריחה שלא ידע מאז ימי כוורת. הוא חד, חריף, נוקב וזוכה לפופולאריות רבה בשל כך. להיות בעדו זו ללא ספק אחת התובנות הנכונות של השנה. בפייסבוק, כן? לא חייבים לחכות לחוויות מרופא השיניים כדי לגלות שלשמיר יש את הדבר הזה שחשבנו שהוא איבד כבר מזמן – יש לו קול. בנושאים פוליטיים וחברתיים, לפעמים בנושאי תרבות, הרשת החברתית גילתה לעולם שלשמיר יש מה לומר ואותנו זה מעניין לשמוע. שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על המוזיקה שלו.

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

עידן עמדי - עידן עמדי


מאת: סטטלר

איך אפשר לא לפרגן לעידן עמדי? זה בלתי אפשרי. הרי הוא שירת בקרבי. לא לפרגן לעידן עמדי משמעותו כנראה שאתה סמולן עוכר ישראל, מחרים-עוגיות-עבאדי שלא עומד בצפירה. בטח שמעת את האלבום שלו עם סושי ביד אחת ודגל ישראל בוער ביד השנייה (כדי להדליק את הנרגילה). משתמט מסיבות קוקסינליות. ובכל זאת, הנטל מונח על כתפי. סטטלר הוא המשתמט הקוקסינל שלכם להערב. למה? כי שמנו לעצמנו בבלוג הזה מטרה לא לרחם על אף אחד, ולהגיד בדיוק מה שאנחנו מרגישים בנוגע לכל דבר ישראלי ששמענו. ואני לא אוהב את עידן עמדי.

יום שני, 7 בנובמבר 2011

כפיר אפשטיין - יכול להיות שטוב לי


מאת: וולדורף

הצרה עם הז'אנר הזה שנקרא רוק ישראלי היא בעצם הגדרתו כז'אנר. כמובן שזה בסדר להיות ישראלי ולנגן רוק. זה קצת פחות בסדר לשאוף לנגן "רוק ישראלי" או לרצות להישמע כמו שלום חנוך. אפילו שלום חנוך לא רצה להישמע כמו שלום חנוך כשהחליט בוקר אחד להישמע כמו ברוס ספרינגסטין. אז למה שמישהו ירצה להישמע כמו חיקוי של שלום חנוך שהוא חיקוי של ברוס ספרינגסטין? אף אחד לא שם לב שהצבע יורד מחיקוי לחיקוי? זו הסיבה שרוק ישראלי, כז'אנר מוזיקלי, כמעט תמיד נידון לכישלון. ולמען האמת זו אחת הסיבות למה בשנת 2011 הוא לא מעניין אף אחד. למרות שכל היגיון בריא היה מכחיד את הז'אנר העייף, תמיד איכשהו קמים יוצרים כמו כפיר אפשטיין שיהיו שם כדי להמשיך לקיימו (אף אחד לא מדבר על להחיותו) בעיקר כדי להתהדר בכסות הלכאורה איכותית שבאה איתו.

בית הבובות - בכל הדרכים


מאת: סטטלר
חברים, אל תגידו שאני לא מקיז דם בשבילכם. הקשבתי לאלבום החדש (השלישי!) של בית הבובות מתחילתו עד סופו. פעמיים. גברים חזקים ממני היו נשברים כבר בשיר החמישי בסיבוב הראשון, אבל זכיתי לכוחות-על זמניים מתוך מחויבות למטרתי – סיקור כן ככל האפשר של הביב האפל אותו אנחנו מתעקשים להכתיר שוב ושוב כ"מיינסטרים ישראלי". בשבילנו. ובשביל הילדים שלנו.
היא חוזרת. בת הזקונים הסוררת והחובבנית-בסבבה של "זרם" השאנטי, זאת ששבתה את דמיון המדינה ב2005 עם הלהיט הסתום "סיגפו" – ההוא שבעצם מדבר על איזה בחורה בשם סיגל שמכונה סיגה והיא חזרה מאיפשהו לאנשהו וזה היה רגע מכונן בחיי המוצ'ילר של שני החבר'ה מנתניה (סיפור שכל אחד מאיתנו יכול למצוא בו משהו מעצמו. נגיד אני מוצא בו את האות ס').