מאת: וולדורף וסטטלרגם השנה החלטנו לפנק אתכם בפוסט ספיישל חגיגי לרגל החג. הפעם בחרנו להתמקד באחת התופעות הבולטות במוזיקה הישראלית, תופעה שמצליחה לחצות ז'אנרים (מטאל, מזרחית, אינדי) ומוכרת בשם "התמסחרות". השוק הישראלי הוא שוק קטן ולא מן הנמנע שלהקות וזמרים שרוצים להתפרנס יאלצו לעשות כמה ויתורים. יש כאלו שויתרו יותר מאחרים. הנה עשרה אמנים שבחרו בכיווני קריירה יותר מכניסים והמחירים שמעריציהם שילמו על כך:
10. פבלו רוזנברג
בתחילת שנות התשעים התרחשה מגפת הזומבים שנהוג לכנותה "תחיית הרוק הישראלי". בין כל להקות הגיטרות הצעירות של דור רוקסן בלטה להקה אחת שניסתה למתג את עצמה אחרת. הם לא היו "רוק", הם היו "רוק כבד". עצם ההגדרה הזו היתה אמורה לזרוק אותנו לפוסטרים מאיימים של איירון מיידן. אבל הגדרות לחוד ומציאות לחוד ומה לעשות שלעומת הכסאח שהביאו משינה עם "מפלצות התהילה" שיצא באותה תקופה, סטלה מאריס נשמעו כמו דפנה ארמוני. אבל נניח שכבר קנינו את הנראטיב, איך היינו אמורים לקבל את העובדה שסולן אותה להקת "רוק כבד" הוציא אלבום סולו עם שיר כמו "יש שעות למשל בין ערביים"? דיסוננס שגרם לניק מילר להתהפך בקברו (המטאפורי. הוא ברוק הכבד). רוזנברג הוא דוגמה מצוינת לכך שסולן מבצע הוא כמו כלי נגינה, נעים לאוזן אבל חלול. הוא ינגן כל מה שינגנו עליו. אם הוא לוהק להרכב "רוק כבד" זה מה שהוא ישיר, רק לא מן הנמנע שבהמשך הוא יגלה שיותר משתלם להיות ממותג כזמר אמצע הדרך, מזרחי לייט או מאהב לטיני. בקריירה חסרת עמוד השדרה של רוזנברג הכל הולך.
