גלעד שגב - קולות הלב

מאת: וולדורף

קשה לחשוב על תכונה מקוממת יותר במוזיקה הישראלית מאופורטוניזם. אתם יודעים, כשלהקה מקליטה שיר על גשם מתוך ידיעה שכל פעם שירדו כמה טיפות העורכים המוזיקליים ברדיו ישמיעו את השיר שלה ויבטיחו לשיר חיי נצח ואיתם תמלוגים ש"סתם" להיט לא יכול להניב. הטריק הזה עובד גם עם שאר עונות השנה וחגי ישראל, בדגש על ימי שכול וזיכרון. סוג אחר של אופורטוניזם הוא כזה שנתפס לטרנדים ומוצץ להם את הדם. בשנים האחרונות ראינו לא מעט טפילים כאלה שצצו עם פריחתן של המוזיקה המזרחית, מוזיקת העולם, הפיוט והחזרה למקורות.

גלעד שגב מחזיק בכל התסמינים הנ"ל. הפריצה שלו הגיעה בזכות "עכשיו טוב", שיר זיכרון שכתב לאחיו, והגיע כמתנה משמיים לעורכים מוזיקליים שמאסו בארכאיות של "אחי הצעיר יהודה" (זה היה כמה שנים לפני ש"עוד מעט נהפוך לשיר" הפך לתעשייה שמטרתה לספק בדיוק את זה. גם בפרויקט הזה השתתף שגב). למרות שמהרגע הראשון היה כתוב לו על המצח one hit wonder הוא חזר כמה שנים ושני אלבומים מאוחר יותר עם להיט נוסף שלקח פניה סגנונית קלה ימינה מאמצע הדרך שאפיין אותו. השיר "אישה מהשמיים" שיצא ב-2009 בשיא ההצלחה הים תיכונית הוא התשובה לשאלה "מתי סוף סוף זמרים אשכנזים יבינו שהכסף נמצא במוזיקה מזרחית?". מדובר בלהיט גיספן-סטייל כה נוסחתי ומהלך קרייריסטי כה שקוף, שרק קהל רדום ואפאטי כמו הקהל הישראלי היה מסוגל לבלוע אותו בלי להרים גבה.

שלנה עליך - שלנה עליך

מאת: וולדורף

אם יש שם גרוע יותר ללהקה משם שאתה לא יודע כיצד לבטא אותו, הוא שם שכשאתה סוף סוף מבין איך לבטא אותו אתה מרגיש שנפלת בפח למשחק מילים מזעזע. שלנה עליך זה בדיוק שם כזה וחראעלי הם על כך שהם אנסו אותי לבטא אותו בקול רם. אבל אם יש משהו טוב בשם ממש גרוע ללהקה הוא בזה שהוא מאפשר למאזין לעמוד על טיבה מבלי ממש להיחשף למוזיקה שלה. כך שאם גם בעיניכם השם הוא משחק מילים גרוע, אתם יכולים להיות בטוחים שבאלבום של החברליצים האלה לא תמצאו בדיחות שעובדות.

מי שבכל זאת רוצה להחליט בעצמו מוזמן להכניס את הדיסק החדש שלהם למערכת. אנחנו מבטיחים לכם שתוך שלוש שניות תבינו על מה מדובר ולא תרצו לחזור על הטעות הזו עוד פעם אחת בימי חייכם. נכון, ביקרנו כאן לא מעט אלבומים גרועים בבלוג, אבל עוד לא נתקלנו באלבום שכל תפארת זוועתו מוגשת בשיא צחנתה כבר בשלוש השניות הראשונות שלו. וזה חברים, הישג לא קטן.

השקר הגדול של חי בלה לה לנד 2

תחזרי לתנור

סטטלר לא מפרגן להפקה

בינתיים, הפרק הקשה ביותר לצפייה בחי בלה לה לנד 2 היה זה שעסק בפרזנטציה לסרטה של ליאת בנאי בפני "בכירים" מתעשיית הקולנוע האמריקאית. הפרזנטציה, לכאורה יוזמה של בנאי עצמה, היא לסרט בכיכובה בשם "השקר הגדול" (מבית הפקות המזרח) שעוסק במאבקיה של אם חד הורית מול הממסד והשוק האפור, ומכיל סצנת אקשן מסעירה עם דחפור. בסצנה היתולית בפרק הקודם בנאי הזמינה טלפונית כל מיני מי ומי שוליים מתעשיית הקולנוע. למרות האנגלית השבורה שלה ("איי וויל ורי טו האפי טו סי יו דר") איכשהו נקלעו לפרזנטציה כמה מפיקי סרטים (בעיקר דוקו וישירות-לוידאו), איזה מבקר זניח וכמה צרפתים. באירוע הוגש דג סלמון כי ליאת ושרית כשלו במציאת "פיש לקרדה".

אחרי הפרזנטציה המביכה נשלפו הסכינים. בוסקילה כעסה על זולטא כי הוא היה ישראלי מדי ולא התנהג לפי ה"קודים" של התעשייה, ליאת התפרצה על סאז בגלל שהוא גנב לה את הרעם (מה לעשות, הבנאדם יודע אנגלית ויש לו כרטיסי ביקור), כולם התפוצצו על כולם. אבל אני כצופה מתפוצץ על ההפקה. הרי זה לא שמישהו מה"מבוגרים האחראיים" של הסדרה באמת האמין שיש טעם לכל זה. כל מפיק טלוויזיה עם מינימום ניסיון (או בגרות באנגלית) היה יכול לדעת שליאת בנאי לא תמצא הפצה אמריקאית לסרט בורקס של ימין מסיקה. אז למה נתנו למבוכה הזו יד?

שוטה בקפה תמר: תרומתו של יאיר לפיד למוזיקה הישראלית

מאת: וולדורף

אמש נפל דבר בפוליטיקה, או שנאמר, בתרבות הישראלית. יאיר לפיד, בניסיונו הפוליטי הראשון, הכניס 19 מנדטים לכנסת. נכון, הוא היה דמות דומיננטית במערכת הבחירות כמעט מהרגע הראשון. אבל ההצלחה המזהירה שלו (המפלגה השנייה בגודלה) זעזעה רבים כי זו הפעם הראשונה שצימוד הביטויים "יאיר לפיד" ו"ראש ממשלה" לא נאמר בקונטקסט של בדיחה או נבואת זעם. את ההשלכות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות של ההזיה הזו נשאיר לפרשנים בתחומם. אנחנו כאן כדי לדבר על מוזיקה, כי אם אתם זוכרים - ואם שכחתם אנחנו נזכיר – בין עיסוקיו ההו כה רבים (שחקן, סופר, כותב טור, מנחה תכנית בידור, תסריטאי, מגיש חדשות, פרזנטור של בנק ומתאגרף), לפיד הוא גם תמלילן.

האמת, לפיד לא ראוי להתייחסות מיוחדת ככותב שירים. כמו רוב הדברים שעשה גם השירים שלו היו נגועים בשטחיות ובינוניות. ולא רק באיכות, גם כמותית גוף היצירה שלו לא מרשים במיוחד. לפי אתר שירונט רק 22 שירים פרי עטו, הולחנו ובוצעו במהלך 30 השנה האחרונות. אולי שלושה מהם יכולים להיחשב כלהיטים ("שיר אהובת הספן", "גרה בשנקין", ו"צעיר לנצח" - תרגום לשירו של דילן). כל אדם אחר היה ראוי להתעלמות, אבל מכוון שלא ירחק היום שהאיש יהיה ראש הממשלה שלכם, אנחנו חושבים שמן הראוי שתדעו על מה הוא כותב (איך הוא כותב נגיד לכם כבר עכשיו – כמו ילד בן 12).

22 שירים. 17 מתוכם הולחנו על ידי חברו ושותפו הוותיק רמי קלינשטיין. 7 מתוך עבודותיהם המשותפות נכתבו עבור ריטה ו-8 עבור קריירת הסולו של רמי (מתוכם 5 אחרי 2009, כך שאנחנו יודעים את הצד של מי הוא לקח אחרי הפרידה המתוקשרת). יאיר ורמי תרמו עוד שני שירים לאלבום היחיד של להקת מנגו ושיר אחד לירדנה ארזי ("שוב בתמונה", 1985). שני שירים שכתב לפיד הולחנו על ידי לא אחר מאשר שלמה ארצי, אחד בוצע על ידי ריטה והשני על ידי מה קשור (עוד נרחיב על איך זה קשור). עוד שיר הולחן על ידי שמעון בוסקילה ובוצע על ידי שרית חדד. שיר אחד של חאג'ידקיס תורגם על ידו ובוצע על ידי אחת בשם דורית פרקש ויש גם שיר אחד שכתב חבר הכנסת לפיד עבור להקת צעירי תל אביב (!).

שני נושאים עיקריים העסיקו את לפיד בכתיבתו – יחסים בינו לבינה והמציאות הישראלית. היות ואת הקלישאות של הנושא השני אתם יכולים לתאר לעצמכם נתחיל דווקא עם הנושא הראשון, שחושף שלפיד הוא לא רק פופוליסט שטחי וחנפן, הוא גם שוביניסט לא קטן.

עילי בוטנר וילדי החוץ - תם ולא נשלם

מאת: וולדורף

ההתרגשות מהאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן שנוא מאוד דומה להאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן אהוב. וכך גם החשש. אצל האמן האהוב ישנו תמיד חשש שמא לא אוהב את החומר החדש ואיתו השאלה - מה זה אומר עליו? אצל האמן השנוא ישנו החשש שדווקא אחבב את החומר החדש ואז - מה זה אומר עלי? גאווה היא תכונה דומיננטית אצל בני אדם ואחת כמה וכמה אצל חובבי מוזיקה, ואין דבר שיותר פוגע בה מאשר ההכרה בעובדה שאולי אתה מחבב את עילי בוטנר.

התחושה הלא נעימה הזו תקפה אותי כבר אחרי האזנה לשיר הראשון של אלבומו החדש עם ילדי החוץ, שיר הנושא שגם יצא כסינגל -  "תם ולא נשלם". זה לא שמדובר בשיר טוב בכל מה שקשור לליריקה, ההפקה או ההגשה שלו, אבל היה איזשהו הוּק בלחן שגרם לי להנהן כלפיו בהערכה וכלפי עצמי בחשבון נפש. האמת היא שאם להיות באמת הוגן הרי שאם התובנה הזו היתה הולכת עימי לאורך כל האלבום כנראה שהביקורת עליו היתה נגנזת ודעתי על בוטנר היתה מחשבת מסלול חדש. אבל אותו הוּק חמקמק הפציע אולי בעוד שני שירים נוספים, בעוד רוב הלחנים היו בנאליים להחריד, ובכל מקרה לכל אורכו העטיפה (ליריקה, הפקה, הגשה) נעה בין 50 גוונים של אפור. כך שבאמת אין לי ברירה אלא להתריע – זה אותו הבוטנר בשינוי אדרת. 

L.F.N.T - Tales Of A Drunken Man

מאת: וולדורף

למרות שאנחנו מצטיירים כמרושעים חסרי לב, לרוב אנחנו מעדיפים שלא לכתוב ביקורות על אמנים צעירים ועצמאים. אבל לטוב או לרע, האלבום של LFNT , הוא רן ניר מתהילת המוג'וז, חסר סממנים של אלבום בכורה. ניר קפץ ראש למים העמוקים, דילג על כמה שלבים הכרחיים בהתפתחותו כיוצר והוציא יצירה שכאילו אומרת לעולם: "אני לא הבסיסט של המוג'וז, אני תמיד הייתי הסולן". אם לגישה היומרנית הזו היה כיסוי, כנראה שלא הייתם קוראים שורות אלו.

את מה שאנחנו חושבים על אסף אבידן והמוג'וז כבר כתבנו בעבר. אבל נקודה שלא התייחסנו אליה באותו פוסט, מפאת קוצר היריעה, היא מי אשם ב"מחדל"? קל להאשים את הסולן וכותב השירים, על אחת כמה וכמה כשהוא חותם עליהם בשמו. אבל המוג'וז היו בכל זאת הרכב, ולא קשה לדמיין שהיתה לשאר החברים, וניר בתוכם, השפעה מסוימת על הנעשה. אחת התמות שבלטו לרעה בשלושת האלבומים שהוציאו המוג'וז, קשורה לקיבעון הנוסטלגי בעיבודים ובהפקה. ביום שאחרי הלהקה, בעוד אבידן בחר באלבום הסולו שלו להתנסות בכיוונים מוזיקליים חדשים, דווקא האלבום של LFNT הוא המשך כמעט ישיר למה שביאס במוג'וז. הסנגורים יבואו ויגידו: "אז מה? זה מה שהוא יודע לעשות". אבל כאן מגיעה הנקודה הכואבת. התוצאה, Tales Of A Drunken Man, כשמה כן היא: כל כך קלישאתית שהיא נעה בין המביך למשעשע.

עד הבת מצווה זה יעבור

מאת: וולדורף

הסדרה הדוקומנטרית "הסוכנים", המשודרת בהוט, מלווה את עולמם של ארבעה סוכנים בתעשיית המוזיקה הים תיכונית. למרות שלפרקים היא נראית כסדרת המשך או חיקוי של "חי בלה לה לנד", מדובר בסדרה שדי עומדת בפני עצמה, כשההבדל העיקרי הוא שהיא לא מנסה לייצר מציאות אלא פשוט מתעדת אותה. בחמשת הפרקים הראשונים לא למדנו יותר מדי על עולמם האינטנסיבי של כוכבי הז'אנר (עומר אדם וקובי פרץ), או המייאש של אלו שלא (ג'ולייטה וגיא "אני רוצה להיות כמו שלמה ארצי" יהוד). בפרק השישי הגיעו שתי סצנות חזקות באמת, שפתחו לנו שער להבנה אפשרית של הז'אנר.

באמצע הפרק, אחרי הפרידה המתוקשרת (והמתועדת) שלה ממנהלה גילי מסאמי, נכנסת ג'ולייטה לאולפן של ארקדי דוכין. בתחילת הפרק אנו מופתעים לגלות שהאחרון נענה בחיוב לפנייתה, ושלח לה סקיצה. אבל אם חשבנו שעצם החיבור בין השניים מופרך, אנו מובלים לסצנה בה דוכין מצהיר שיעזור לה בכל התהליך של איסוף החומרים. כלומר לאו דווקא בכתיבה, אלא יותר בהפקה של האלבום. מהספה בבית, עבודה צמודה עם אמן מצליח ומעוטר כמו דוכין נשמעת כמו הצעה מדהימה עבור כל זמרת צעירה. אבל ג'ולייטה לא מחזירה לו תשובה ומיד אנו מבינים למה.

שירי מימון - שלג בשרב

מאת: וולדורף

שירי מימון היא חתיכת דמות טראגית. ההפסד שלה לנינט בעונה הראשונה של כוכב נולד היה אולי צורב אבל שם אותה בנקודת פתיחה מבטיחה. בעוד הקהל בניצנים הכתיר את נינט לא רק כזוכה בתחרות כישרונות בטלוויזיה אלא גם כ"מאמי של המדינה", מימון נשארה עם מקום שני וללא תואר. היום קצת קשה לדמיין את זה אבל לפני הגמר אשכרה ניסו ליצור איזושהי תחרות ביניהן, והאמת? היתה שם תחרות. ההבדל בין השתיים היה כמו ההבדל בין שחור ללבן. או יותר נכון בין שחור לבלונדינית. ומימון היתה הבלונדינית שנהנית יותר. תזזיתית, חצופה וסקסית, כל מה שנינט בגרסת החיילת הגמלונית לא ממש הצליחה לשדר.

אבל נינט היא זו שזכתה וכבשה את לב ההמון, לא מעט בגלל שבישראל באופן מסורתי מעדיפים את "הדודה מהבית ממול" על פני "הבת של השכן". ובכל זאת מימון היתה יכולה למנף את הסיטואציה, ולרגעים היו תקוות בתעשיית הפופ הצולעת שלנו שהיא באמת הולכת לעשות את זה. אחרי הכל אף פעם לא היו לנו מדונה או בריטני משלנו, והנה צצה לה בלונדינית כוסית בת 20 בלב הפריים טיים. ועוד אחת שסומנה כהפך מנינט. והרי בטווח הארוך ברור ש"ים של דמעות" יתחיל לשעמם, לא? טוב זה לפחות מה שנינט חשבה.

עברי לידר - מישהו פעם

מאת וולדורף

אף פעם לא כתבנו בבלוג על עברי לידר, ולכן לפני שנתחיל לפרט מה כל כך רע באלבומו החדש "מישהו פעם", תנו לנו לפרוק משהו מהלב שאנחנו סוחבים שנים רבות. מה נסגר עם הקול שלו? אותו אלמנט שנקלט ראשון בהאזנה לשירים שלו, עוד לפני הלחנים הקיטשיים (עוד נגיע ללחנים הקיטשיים) והכתיבה האופיינית (אוהו עוד נגיע לכתיבה האופיינית). למעשה הקול שלו כל כך משמעותי ביצירתו, עד ששומעים אותו גם כשהוא כותב לאחרים, ולטעמנו אין דבר גרוע יותר, בהנחה שכשכתב את השיר רצה לייחד את המבצע ולא לשכפל את עצמו. אבל אולי זה בעצם קשור לכתיבה האופיינית. אז בואו נחזור רגע לקול.

עברי לידר תמיד נשמע כאילו קשה לו. זה כבר לא חמוד או מקורי כפי שזה בוודאי נשמע באלבום הבכורה שלו מלפני 15 שנה. זה בטח כבר לא אמין. קשה לו והוא ממש מתאמץ להדגיש את זה שקשה לו. הוא נאנק כאילו אם לא היה עושה זאת לא היינו מאמינים שהטקסטים באמת רגישים וכואבים. ומה זו החיבה המוגזמת שלו למם סופית? הבחירה הזו, להדגיש אותיות שבשפה מדוברת לא מדגישים, "תסמונת ערן צור" אם תרצו, הופכת את ההאזנה לבלתי נסבלת. אצל צור, בהחלט לא הטעם של כולם, האקספרסיביות נסבלת כי היא חלק ממארג בלתי מתפשר של לחן וטקסט. קטגוריות שלידר, שלעומתו זוכה להצלחה הרבה יותר גדולה, נופל בהן פעם אחר פעם.

הציונות על פי סאבלימינל

מאת וולדורף

הרעיון המקורי היה לנתח את האוסף החדש של סאבלימינל לפי נושאים. המשימה לא היתה מסובכת במיוחד. בגדול אפשר לחלק את 40 הלהיטים באלבום לארבעה: "האדרה עצמית", "חרמנות" (כלומר "אהבה" בשפה של ראפרים), "ציונות" ו"אופורטוניזם". האחרון הוא מעין מטא-נושא שכן לא מדובר בטקסטים עצמם אלא בנסיבות שהביאו לכתיבתן. על שני הנושאים הראשונים החלטנו לא להתעכב. הרי על אף המילים המגוחכות ברוב שירי ה"חרמנות", הם לא שונים מהסטנדרט המקובל בז'אנר, כנ"ל לגבי שירי ה"האדרה העצמית". אז נכון שההשוואות שלו לסבא ג'פטו ("טורו") ורגע עם דודלי ("קלאסית ופרסי") הן מטופשות להפליא, במיוחד כשלוקחים בחשבון את תדמית הגנגסטר שכה התעקש לבסס. אבל הרי זה הייחוד הגדול שלו בסצנה. סאבלימינל הוא לא סתם גנגסטר - הוא גנגסטר ישראלי, ויותר מכך – גנגסטר ציוני. לכבוד יום העצמאות ושחרור האלבום שלו בסמיכות (עוד נרחיב על נושא האופורטוניזם), הנה ניתוח מושג הציונות על פי סאבלימינל.

שלומי שבת - אחד לנשמה/ אחד למסיבה

מאת וולדורף

"מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות". המשפט הידוע הזה, שגוגל מסרב לגלות את מקורו, יכול לעזור לנו להבין תהליכים תרבותיים. דוגמה: בסוף שנות ה-90 הפופ העולמי חווה משבר. התאגידים המסחריים שלטו בו באופן מוחלט ונדמה היה שמלווה אותו תחושת נחיתות בצל ז'אנרים כמו רוק או היפ הופ שהיו מבוססי מסורת יותר ממנו. זה אולי מסביר מדוע באותן שנים השם "אבבא" פתאום צף על פני השטח. מהאירוויזיון ופרסי ה-MTV, דרך מופעי ולהקות מחווה ועד המקום אליו שירי פופ הולכים כדי למות – המחזמר. כולם ידעו להודות לרביעייה השבדית על ההשראה, והמסר שעבר היה -"הנה מצאנו את האבות הרוחניים שלנו. בריטני ספירס לא נולדה מתוך ריק".

למה אני מזכיר את כל זה? כי הפופ הים תיכוני חווה כיום את אותם רגשי נחיתות. ההצלחה המהירה של אייל גולן ושרית חדד לא הייתה יכולה לקרות עם הכלים של המוזיקה המזרחית האולד סקול של תחילת שנות ה-90, וספק אם היתה מתרחשת ללא עזרתם של אייקונים מתווכים כמו אתניקס או טיפקס. משם ההידרדרות ל"בלבלי אותו" ול"ערב טוב לך" היתה מהירה מדי, ואיתה גם הביקורת החיצונית והחשש הפנימי המלווה במשפט שפתח את הטור.

וויטני יוסטון וליאל קולט בבריכת שחיה - כנסו כנסו

מאת וולדורף

וויטני יוסטון הלכה אמש לעולמה. גם אם זה לא באמת הפתיע אף אחד, עדיין יש משהו עצוב באדם שמת בטרם עת, ולכן אפשר להבין את ההמולה התקשורתית והרשתית שליוותה את האירוע. אבל וויטני היא הרי לא משלנו ובינינו היא גם ככה לא הייתה בשיאה, לכן גם מעט העצב הזה היה מהול בקצת אירוניה. חוץ מזה איך אומרים, כל סוף הוא התחלה? זבל של אחד הוא אוצר של אחר? למה לא למנף את מותה של יוסטון לקידום קריירה אחרת? של מישהי שאשכרה חיה עדיין. של ליאל קולט למשל.

אתם בטח שואלים מי זו ליאל קולט ובצדק. מדובר במוצר מעבדה שטופח עוד משלב הביצית להיות "זמרת אפיפיורים". מעין גרסה צעירה של אחינועם ניני, רק בלי הבולשיט שבלנסות להוכיח את עצמה בארץ קודם. היא לא מכוונת לקהל הישראלי, אנחנו לא מעניינים אותה ואת מנהליה. אבל זה בסדר, היא עדיין לא עשתה משהו משמעותי באמת בקריירה ולכן אין לנו סיבה אמיתית לנכס אותה לכבוד הלאומי. ההישג הגדול ביותר שלה עד כה (בארץ לפחות) הוא הופעה עם הסקורפיונס. Enough said.

מירי מסיקה - מלך

מאת וולדורף

יבש כאן בתקופת בין המיצרים של המוזיקה הישראלית (בין ראש השנה לפסח). לאחרונה נהננו מאחוז די גבוה של אלבומים טובים, כנראה בגלל שכמעט ולא יצאו אלבומים חדשים. לשמחתכם, לפי כמות הסינגלים החדשים שמטפטפים עלינו, הולך להיות לבלוג פסח שמח. בזמן שאחרים מטפטפים, בחרה מירי מסיקה לשפוך עלינו את כל הדלי, עם אלבום חדש (רביעי!) בעל שם מזעזע ועטיפה מזעזעת לא פחות.

בואו ננפץ מיתוס ישן: לא כל מי שיודעת לשיר היא זמרת טובה. מירי מסיקה לדוגמה יודעת לשיר, לא ניקח את זה ממנה, אבל היא זמרת מחורבנת. בנסיבות אחרות כישרון השירה שלה היה יכול להוות יתרון – במחזות זמר לדוגמה, וגם שם כנראה לתפקידים מאוד חד גוניים. במוזיקה פופולארית היא עושה עבודה גרועה. סגנון השירה שלה רגשני על גבול הבכייני. היא תמיד דרמטית וכמעט תמיד שלא לצורך, והכי גרוע: היא נטולת כל שמץ של שמחת חיים או חוש הומור. התחושה הכי דומיננטית שנשארת אחרי האזנה לאלבום היא דיכאון. לכאורה מדובר במחמאה, אין זו הרי תפקידה של המוזיקה לעורר רגש כלשהו? אז לא. האלבום של מסיקה כל כך מנופח וכל כך חסר מודעות עצמית שרק פלקטים יצליחו להתרגש ממנו. אז למה דכאון? החיים קצרים, יש כל כך הרבה מוזיקה טובה בעולם, ובכל זאת בזבזתי דקות יקרות על מירי מסיקה, זה למה.

מאיה בלזיצמן - מאיה בלזיצמן

מאת: וולדורף

כשהייתי צעיר אני זוכר היטב את להקת ה"סיקסטיז". למה אני זוכר אותה? כי היא באה להופיע בפרבר שכוח האל בו גדלתי. דווקא היא, להקת קאברים מזדקנת של להיטי שנות השישים, מצאה לה קהל מחוץ לתל אביב. היא ולא נאמר להקות כמו "איפה הילד" או "מופע הארנבות של דוקטור קספר" שזכו להתעניינות תקשורתית באותה תקופה אבל כנראה לא להרבה יותר מזה. למה אני נזכר ב"סיקסטיז" כשאני שומע את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן? כי גם היא כמוהם מהללת תקופה מהעבר ושרה את להיטיה עשרים שנה מאוחר מדי. מה גרם לה לעשות את זה? כי אנחנו מדינה מוכת נוסטלגיה שלא יודעת להעריך דברים בזמן אמת ובו בעת מהללת את העבר. האם היא הייתה צריכה לעשות את זה? אם יש לה מטרות אמנותיות – ברור שלא. למה שאמן שמכבד את עצמו יאכיל את הטרול הנוסטלגי, אם זה לא עבור בצע כסף. במקרה הספציפי הזה, נראה לי שהיא נשארה קרחת משני הכיוונים.

אפרים שמיר וגנבי הזמן

מאת: וולדורף

אפרים שמיר חווה פריחה שלא ידע מאז ימי כוורת. הוא חד, חריף, נוקב וזוכה לפופולאריות רבה בשל כך. להיות בעדו זו ללא ספק אחת התובנות הנכונות של השנה. בפייסבוק, כן? לא חייבים לחכות לחוויות מרופא השיניים כדי לגלות שלשמיר יש את הדבר הזה שחשבנו שהוא איבד כבר מזמן – יש לו קול. בנושאים פוליטיים וחברתיים, לפעמים בנושאי תרבות, הרשת החברתית גילתה לעולם שלשמיר יש מה לומר ואותנו זה מעניין לשמוע. שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על המוזיקה שלו.

כפיר אפשטיין - יכול להיות שטוב לי

מאת: וולדורף

הצרה עם הז'אנר הזה שנקרא רוק ישראלי היא בעצם הגדרתו כז'אנר. כמובן שזה בסדר להיות ישראלי ולנגן רוק. זה קצת פחות בסדר לשאוף לנגן "רוק ישראלי" או לרצות להישמע כמו שלום חנוך. אפילו שלום חנוך לא רצה להישמע כמו שלום חנוך כשהחליט בוקר אחד להישמע כמו ברוס ספרינגסטין. אז למה שמישהו ירצה להישמע כמו חיקוי של שלום חנוך שהוא חיקוי של ברוס ספרינגסטין? אף אחד לא שם לב שהצבע יורד מחיקוי לחיקוי? זו הסיבה שרוק ישראלי, כז'אנר מוזיקלי, כמעט תמיד נידון לכישלון. ולמען האמת זו אחת הסיבות למה בשנת 2011 הוא לא מעניין אף אחד. למרות שכל היגיון בריא היה מכחיד את הז'אנר העייף, תמיד איכשהו קמים יוצרים כמו כפיר אפשטיין שיהיו שם כדי להמשיך לקיימו (אף אחד לא מדבר על להחיותו) בעיקר כדי להתהדר בכסות הלכאורה איכותית שבאה איתו.