יום חמישי, 12 באפריל 2012

שלמה ארצי - אושר אקספרס

מאת: וולדורף

אני מרחם על שלמה ארצי. מקובל לתפוס אותו כמצליח בזמרי ישראל, אבל האמת היא שהוא גם כנראה חסר הביטחון שבהם. זה בא לידי ביטוי באובססיה הידועה שלו להיטפל לאדם היחיד בקהל שלא רוקד; בהצטנעות עד כדי התבטלות בראיונות; באלבומים הראשונים והבוסריים שהדחיק במשך שנים; באחרים שפשוט גנז לפני שהודפסו; בצורך לגייס מוזיקאים מבטיחים בתחילת דרכם כנגני וזמרי ליווי; בשיתוף הפעולה עם שלום חנוך תחת הבארטר הידוע 'תביא לי קרדביליטי ואביא לך קהל'; ועכשיו בדואט המיותר עם אריק איינשטיין. הוא פשוט לא היה מסוגל לוותר על הסיפוק שבלראות את שמו מתנוסס לצד הזמר היחידי בארץ שמחזיק ביותר כבוד ממנו.

האמת שגם אנחנו כקהל לא היינו יכולים להתאפק. ביצועי "אול סטאר" מהסוג הזה הם מאז ומתמיד הגילטי פלז'ר של תעשיית הפופ. שיר חדש בביצועם של שניים מענקי הזמר העברי זה רגע שטומן בחובו הבטחה גדולה. וכגודל ההבטחה כך גם גודל האחריות. בדרך כלל הפחד מהאחריות גורם ליוצרים לנקוט בעודף מודעות עצמית שמלכתחילה מקטינה את הרגע ושוללת את היומרנות (ע"ע הקאמבק של כוורת עם "זוכר לא זוכר" והדואט של ארצי עם חנוך "אני מכיר אותך"). אבל בדואט של ארצי/איינשטיין הייתה הרבה יומרה ולכן התוצאה רעה עוד יותר. הם רצו לייצר את שיר ה"ארבע אחר הצהריים" האולטימטיבי, יצא להם תשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

"חוזרים הביתה" הוא שיר רע שציער הרבה ממעריצי איינשטיין שעוד מצפים ממנו לאמירה מוזיקלית משמעותית אחרונה (כמו שעשה שמוליק קראוס ב"יום רודף יום" או להבדיל ג'וני קאש בחבירתו לריק רובין), ועל הנזק חתומים ארצי וגיא בוקאטי. בעוד השני כנראה לא ממש מודע לכך, שכן מדובר ביוצר בינוני שספק אם מישהו היה מתעכב על שמו לולא הפטרונות של איינשטיין, סביר להניח שארצי מרגיש את זה. הוא הרי הלחין וכתב בעבר יצירות כמו "הרדופים" או "אחרי הכול את שיר", שהגדירו את הנוסטלגיה אותה ניסה לחקות. "חוזרים הביתה" הוא לכל היותר סימולקרה של אותם שירים.

שאר השירים באלבום לא יותר טובים, שכן גם הם סימולקרות, אבל של אלבומיו האחרונים. כאן מדובר בסטנדרטים נמוכים בהרבה. שירים כמו "כל יום" ו"נדבר מהלב" נשמעים כמו שירים אחרים של ארצי, ולא במובן של "סאונד מובהק" אלא יותר במובן של "העתקה בוטה". לפחות הוא מעתיק מעצמו וחוסך מאיתנו פלגיאטים מביכים כמו באלבום הקודם (אם מתעלמים מהפתיח של "לתת ולקחת" ששאול מ-Special Needs של פלסיבו).



מלבד איינשטיין מתארחים גם אברהם טל ודודו טסה, שמדגימים את חוסר הביטחון של ארצי ברצונו להתאים לרוח התקופה עם אמנים עכשוויים. שלא תבינו לא נכון, מדובר במחשבה חיובית שיכולה לעשות פלאים לאמנים מזדקנים. אבל טל וטסה, כמו גם מפיק האלבום פטריק סבג והמעבד בן ארצי (למה הוא לא פשוט קרא לו שלמה ארצי ג'וניור?), לא באמת מספקים את הסחורה. הם משאירים אותו בקומפורט זון שלו ולא מאתגרים במילימטר. באופן אירוני או שלא, את עטיפת הכרום של החוברת סוגר קולאז' שכולל תמונות של סבג, ג'וניור ואחרים תחת הכותרת "אנשים שאני אוהב באולפן". גם ארצי מופיע בקולאז'. בתוך עטיפת צמר גפן כזו של חברים, צאצאים ואהבה עצמית פלא שהשירים יוצאים כל כך אווריריים?

גם בטקסטים אין בשורה מעניינת. "סקס מוזר בחצר, רוקנרול בחלל" נפלט לו בהתקף טורט קל בשיר "נדבר מהלב", רק כדי להוביל לעוד שיר על יחסינו לאן בגיל העמידה, תחום בו עסק ארצי עשרות פעמים בעבר. אחרי שתמך באופן פומבי במחאה של הקיץ האחרון היינו מצפים שמשהו מזה יכנס לאלבום. ההתייחסות היחידה למחאה שכה חיבקה אותו, מגיעה רק בשיר "קיץ בארץ לו", וגם שם מציב עצמו ארצי בתפקיד הנוח של צופה מהצד. נהוג להתלונן על איך הממשלה לא רק שלא טיפלה בסיבות שהביאו לפרוץ המחאה, אלא גם החמירה את המצב. אם הממשלה היא ה"אויב" מה נגיד על ארצי ה"חבר"? אפילו בכוח היחיד שיש לו, כוח היצירה, הוא לא אמר שום דבר משמעותי. השיר "פלורידה" בכלל נשמע כמו טור מולחן של יאיר לפיד וכבר די ברור שארצי לא מתכוון להגיד שום דבר שיזיז אותו מחיק הקונצנזוס.

בניגוד להרבה יוצרים בינוניים לארצי מגיע כבוד על עברו המפואר, ובניגוד לאחרים הוא באמת מנסה, לכן "להיכנס" בו מרגיש קצת לא הוגן (ולמען האמת גם די קלישאתי). אבל כאן המקום לחזור ולהדגיש שהוא האמן המצליח בארץ וככזה אסור לו ולנו להתפשר על יצירות בינוניות. כלומר מותר, וזה בסדר, אבל אז האלבום צריך לקבל מיקום פרופורציונלי יותר ברדיו, בטלוויזיה ובכתבות לחג. קצת כמו שאלבומי זקנה של כוכבים בינלאומיים, מניל דיאמונד עד פול מקרטני מקבלים: יש כבוד, אין ציפיות שיחזור על הישגי העבר, המעריצים יאהבו, השאר יתעלמו. כל עוד אלבום חדש של ארצי הוא הבשורה המוזיקלית החשובה של השנה – אנחנו בבעיה.

11 תגובות:

  1. הקריירה של שלמה ארצי מתחלקת באופן גס לשניים: עד 'ירח' (כולל או לא כולל... אני לא בטוח) הוא מצוין. אחרי ירח הכל חלש, מאכזב, משעמם, מעצבן.

    השבמחק
  2. ביקורת כתובה היטב. ממש פגעת בול בנקודה חשובה מאוד בכל מה שקשור לתעשיית המוסיקה בארץ. ככל שכלי התקשורת הלא רבים בארץ מתייחסים רק לאמנים כמו שלמה ארצי ועוד בכזו בלעדיות, זה חד משמעית לא משאיר מקום (ולעיתים גם קצת תקווה) לאמנים חדשים. כאלה שמשקיעים את כל כולם ביצירה וריענון התפאורה התרבותית והמוסיקלית שקיימת כאן. כל הכבוד לכם.

    השבמחק
  3. בהמשך לשמרלינג מלמעלה, עד ירח לא כולל (לדעתי)
    בתור אחד שגדל על האלבומים הישנים שלו ופריק של מוזיקה טובה מכל קשת הסגנונות, קורא קבוע של בלוגי מוזיקה ומוריד כפייתי, שלמה ארצי הישן פשוט טוב.
    מכיר כמה שאוהבים לצחוק על שלמה ארצי אבל למעשה לא מכירים כ"כ אלבומים ושירים שלו, שלמה הוא פיגורה פיזמנונאית נוחה לניגוח.

    השבמחק
  4. הכול נכון, רק שאת "הרדופים" כתב נתן יונתן. (וגם סירב להוסיף עוד בית למרות ששלמה ארצי ממש ביקש.)

    השבמחק
  5. הביקורת הכי טובה שקראתי על החדש של ארצי, בין היתר כי היא היחידה שאשכרה מבקרת, לעומק, ולא רק "השיר הזה טוב יותר, ההוא פחות". יופי של תובנות ויופי של כתיבה.

    השבמחק
  6. מבחינתי מ"גבר הולך לאיבוד" עד "לילה לא שקט" (כולל או לא כולל... אני לא בטוח) הוא מצוין. מסוף ה 80 הוא פשוט מצא לעצמו נוסחת הצלחה והתחיל לחזור עליה שוב שוב שוב... zzzzz...

    השבמחק
  7. כן מפרגן. ביקורת מעולה. כתובה ומנוסחת באופן תמציתי ומדויק.
    פשוט הצלחת לגעת בנקודה, לגבי האיש והתופעה שהפכה עם השנים למעיקה יותר ויותר.
    ולא שיצא לך מזה משהו, אבל ללא ספק הרווחת קורא נוסף.

    השבמחק
  8. אני בטוחה שמי שרשם את התגובות פה . זה מי שרשם את המאמר הזה.
    שלמה ארצי זמר ענק . הדיסק החדש מרתק ונועז .

    השבמחק
  9. שלמה אני מאוהבת♥♥ ואל תקשיב לאף אחד אתה בנאדם וזמר מדהים ויש כאלה שמקנאים

    השבמחק
  10. כתוב יפה. נוגע. גם אני חשתי ככה על הדיסק הזה, אבל בהקשבה מחודשת, אני חושבת שיש בו הרבה דברים טובים. לתת ולקחת, כל יום ופלורידה מייצרים שילובים חדשים בין סגנונות ומחדדים את השפה שלו. לא קל לאמן שכבר המציא את עצמו כל כך הרבה פעמים- לעשות זאת שוב, דווקא בגלל האהדה והמינסטרים. הרי יאהבו אותו גם ככה, אז למה לייצר שוב? זה נכון שיש גם חזרות, ונפילות, אבל כמו שאמרת- הוא יוצר. וזה חלק מהתהליך. בניגוד לאמנים פרפקציוניסטים אחרים, הוא משאיר אחריו גם עקבות של תהליך. וזה נפלא. אז תודה לך ותודה לארצי. (אגב, לפעמים יש יצירות שצריכות להתיישן כדי להשתבח)

    השבמחק