מאת: סטטלר
האלבום החדש של אביב גפן (ההוא מבלאקפילד ומרצח רבין) הוא – באופן מוצהר – לא ממש אלבום, אלא אסופה של קטעים שהוא יצר בשנים האחרונות במסגרת פועלו בישראל. זה לצד זה מאוגדים שם שלושה שיתופי פעולה שלו עם רייכל, הלהיט "נוסטלגיה" עם שרון ליפשיץ, שני ביצועים לייב עם אביתר בנאי מ"פסטיבל הפסנתר", עוד כמה סינגלים חסרי בית ושיר אחד חדש. זו דרך מוזרה וקצת אנכרוניסטית לשחרר מוזיקה. בעידן שבו כל אדם יכול להוריד את הלהיט החדש ברגע שהוא יוצא, התוכן הנוסף שבאלבום שלם אמור להיות שם כדי להזכיר למעריצים לשלשל כמה שקלים לקופת חנות התקליטים הקרובה (לרוב סניף של יילו). אוסף של קטעים חסרי הקשר משדר במקרה הטוב עצלנות ובמקרה הרע זלזול בקהל – ולמרבה הצער, נראה שאביב גפן של העשור הנוכחי חולה בשניהם.
"פסיפס" נפתח ב"טיפות", הלהיט האחרון והנחרש-לעייפה בהפקת עופר מאירי, ומכיל עוד שני שירים בהפקתו (הדואט עם שרון ליפשיץ ושיר בשם "ריק בבית"). בשנים האחרונות מרבה גפן להעזר בשירותיו של המטרופוליטן כדי לרקוח מעטפת סאונד שהיא מעין פראפרזה על הסאונד של קולדפליי. בעצם בואו לא נפרגן יותר מדי - שירים כמו "טיפות" או "מחר" (מהאלבום הקודם של אביב בעברית) משחזרים מהלכי אקורדים ותפקידי קלידים של קולדפליי ברמה שהיא מרחק נגיעה פצפונת מפלגיאט אמיתי.
גם שיתופי הפעולה עם רייכל הם חסרי מעוף באופן כמעט מפתיע ולא מצליחים להגשים את הפוטנציאל התאורטי שבחיבור בין הגישה ה"מערבית" של גפן (גיטרות) לבין הגישה ה"מערבית-קולוניאליסטית" של רייכל (פרקשן ועוד). רק בשיר "בובות" יש נסיון לייצר איזושהי התנגשות, אבל גם שם התוצאה חסרת אנרגיה. נקודות האור באלבום הן שיתופי הפעולה עם אביתר בנאי, שמזריק רוך ואמפתיה בביצועים החיים של "סוף העולם" ו"אור הירח".
נראה שגפן מכוון באופן ברור לקהל בוגר יחסית וחובב רוק-רך, מה שנקרא בלעז Adult Contemporary music. מקצבי מיד טמפו ומטה, הרבה קלידים וגיטרות נמוכות מאוד במיקס, אם בכלל. לכאורה מדובר במהלך הגיוני בשביל רוקר שנושק לארבעים וכבר חובק ילד. אבל היה הרבה יותר קל להאמין לזה אם לא היתה קיימת במקביל הקריירה הבינלאומית של גפן – בה סינגלים קצת-פחות-רכרוכיים שלו, בהפקת דייב סיטק מ-TV On The Radio רצים במצעדים של NME. כששומעים את האלבום של גפן בלועזית מתקבל הרושם שמדובר באדם שמודע לסצינת הפופ-רוק הבינלאומית הרבה יותר מרוב האמנים הגדולים בארץ. אז למה, בעצם, אנחנו מקבלים את השאריות? תדמיינו שניה אלבום עברי של גפן בהפקת דייב סיטק. זה לא מעניין הרבה יותר מהקולדפליי יד שניה שהוא מוכר לקהל הישראלי של גלגלצ?
"פסיפס" מסתיים בביצוע לייב של "לפעמים" מתוך מופע 20 השנה לאור הירח באמפי שוני. יודעים איך שבביצועים לייב יש מחיאות כפיים וצעקות קהל בהתחלה שלאט לאט נעלמות לתוך השיר? החלק הזה לרוב נמשך כמה שניות, אבל במקרה הזה צעקות הקהל הולכות ומתגברות במשך דקה ורבע לפני שהן מפנות את מקומן לקולו של גפן. כשזה מגיע בשיר האחרון באלבום, מדובר בסוג של טפיחה עצמית על השכם שמקבלת מימד אירוני משהו כשחושבים על זה שכדי להשיג אותה גפן היה צריך לבצע שיר מלפני 20 שנה. לא נראה לי שהקהל שמגיע להופעות של אביב בעקבות שירים כמו "טיפות" זה קהל שצועק.
האלבום החדש של אביב גפן (ההוא מבלאקפילד ומרצח רבין) הוא – באופן מוצהר – לא ממש אלבום, אלא אסופה של קטעים שהוא יצר בשנים האחרונות במסגרת פועלו בישראל. זה לצד זה מאוגדים שם שלושה שיתופי פעולה שלו עם רייכל, הלהיט "נוסטלגיה" עם שרון ליפשיץ, שני ביצועים לייב עם אביתר בנאי מ"פסטיבל הפסנתר", עוד כמה סינגלים חסרי בית ושיר אחד חדש. זו דרך מוזרה וקצת אנכרוניסטית לשחרר מוזיקה. בעידן שבו כל אדם יכול להוריד את הלהיט החדש ברגע שהוא יוצא, התוכן הנוסף שבאלבום שלם אמור להיות שם כדי להזכיר למעריצים לשלשל כמה שקלים לקופת חנות התקליטים הקרובה (לרוב סניף של יילו). אוסף של קטעים חסרי הקשר משדר במקרה הטוב עצלנות ובמקרה הרע זלזול בקהל – ולמרבה הצער, נראה שאביב גפן של העשור הנוכחי חולה בשניהם."פסיפס" נפתח ב"טיפות", הלהיט האחרון והנחרש-לעייפה בהפקת עופר מאירי, ומכיל עוד שני שירים בהפקתו (הדואט עם שרון ליפשיץ ושיר בשם "ריק בבית"). בשנים האחרונות מרבה גפן להעזר בשירותיו של המטרופוליטן כדי לרקוח מעטפת סאונד שהיא מעין פראפרזה על הסאונד של קולדפליי. בעצם בואו לא נפרגן יותר מדי - שירים כמו "טיפות" או "מחר" (מהאלבום הקודם של אביב בעברית) משחזרים מהלכי אקורדים ותפקידי קלידים של קולדפליי ברמה שהיא מרחק נגיעה פצפונת מפלגיאט אמיתי.
גם שיתופי הפעולה עם רייכל הם חסרי מעוף באופן כמעט מפתיע ולא מצליחים להגשים את הפוטנציאל התאורטי שבחיבור בין הגישה ה"מערבית" של גפן (גיטרות) לבין הגישה ה"מערבית-קולוניאליסטית" של רייכל (פרקשן ועוד). רק בשיר "בובות" יש נסיון לייצר איזושהי התנגשות, אבל גם שם התוצאה חסרת אנרגיה. נקודות האור באלבום הן שיתופי הפעולה עם אביתר בנאי, שמזריק רוך ואמפתיה בביצועים החיים של "סוף העולם" ו"אור הירח".
נראה שגפן מכוון באופן ברור לקהל בוגר יחסית וחובב רוק-רך, מה שנקרא בלעז Adult Contemporary music. מקצבי מיד טמפו ומטה, הרבה קלידים וגיטרות נמוכות מאוד במיקס, אם בכלל. לכאורה מדובר במהלך הגיוני בשביל רוקר שנושק לארבעים וכבר חובק ילד. אבל היה הרבה יותר קל להאמין לזה אם לא היתה קיימת במקביל הקריירה הבינלאומית של גפן – בה סינגלים קצת-פחות-רכרוכיים שלו, בהפקת דייב סיטק מ-TV On The Radio רצים במצעדים של NME. כששומעים את האלבום של גפן בלועזית מתקבל הרושם שמדובר באדם שמודע לסצינת הפופ-רוק הבינלאומית הרבה יותר מרוב האמנים הגדולים בארץ. אז למה, בעצם, אנחנו מקבלים את השאריות? תדמיינו שניה אלבום עברי של גפן בהפקת דייב סיטק. זה לא מעניין הרבה יותר מהקולדפליי יד שניה שהוא מוכר לקהל הישראלי של גלגלצ?
"פסיפס" מסתיים בביצוע לייב של "לפעמים" מתוך מופע 20 השנה לאור הירח באמפי שוני. יודעים איך שבביצועים לייב יש מחיאות כפיים וצעקות קהל בהתחלה שלאט לאט נעלמות לתוך השיר? החלק הזה לרוב נמשך כמה שניות, אבל במקרה הזה צעקות הקהל הולכות ומתגברות במשך דקה ורבע לפני שהן מפנות את מקומן לקולו של גפן. כשזה מגיע בשיר האחרון באלבום, מדובר בסוג של טפיחה עצמית על השכם שמקבלת מימד אירוני משהו כשחושבים על זה שכדי להשיג אותה גפן היה צריך לבצע שיר מלפני 20 שנה. לא נראה לי שהקהל שמגיע להופעות של אביב בעקבות שירים כמו "טיפות" זה קהל שצועק.
יפה
השבמחק