המציצות של אייל גולן

"אני לא מכיר המון גברים שבחורה מבצעת בהם מין אוראלי והם בדיוק מבקשים ממנה תעודת זהות תוך כדי, וגם יעצרו אותה באמצע ויגידו לה די, מספיק, לכי".

מתוך וידויו קורע הלב של אייל גולן בראיון בידיעות אחרונות אני מעוניין להתעכב דווקא על הציטוט הנ"ל. להתעכב ולהתענג על אותו רגע אירוטי קסום שכה שגרתי בחייו של כוכב הפופ וכה רחוק מאיתנו פשוטי העם, האנשים הרגילים שצריכים להשקיע בבנות כדי לזכות במציצה. השקעה הכרוכה בלדעת את שמה, מה היא עושה בחיים (חוץ מלמצוץ, אובייסלי) והסקת מסקנות שאם אין לה עבודה, היא לא לומדת באוניברסיטה ועדיין גרה אצל ההורים – אולי זה אומר שלא מלאו לה 18. המרחק הזה בינו לבינינו נובע מהיותו כוכב ומחזק את הכוכבות שלו. גולן מכחיש את רוב ההאשמות נגדו אבל לא מוכן להתנצל על מה שהופך אותו לגבר-גבר. מה שמבדיל אותו מפשוטי העם.

אבל רגע, גולן לא סתם "לא מוכן להתנצל". מהציטוט הזה משתמע שהוא חושב שאשכרה מגיעה לו מדליה. מהטון הנעלבי של ה"אני לא מכיר המון גברים..." אפשר להסיק שהוא באמת באמת חושב שהוא עשה דבר טוב. שלא רק שלא מגיע לו שיצלבו אותו, אלא להפך, צריך לשבח אותו. ועל מה צריך לשבח אותו? על כך שבחורה מצצה לו והוא לא גמר עליה.

קרן פלס - איך שהשמש תזרח

"את הדיסק הזה הפיק אדם מוכשר, מסור ומקצועי, אבל מעל הכל חבר. פילוני. סיפקת לי את אחת החוויות המרתקות שידעתי. לעולם לא אשכח את המשפט המפורסם שאמרה הזמרת (בחודש שמיני) למפיק, באמצע הקלטת שירה: "לא יכולה לשיר. יש לי תחת בבטן".

נהוג בביקורות לצטט משפטים מתוך שירים כדי לחזק נקודות, אנחנו בחרנו לפתוח דווקא מהקרדיטים שבחוברת. גם משלושת המשפטים האלה אפשר ללמוד הרבה. למשל, שגם הניסיון המתאמץ לשנות את הייחוס באמצע הפסקה מגוף ראשון לשלישי לא מצליח להסוות את העובדה שבבואה להודות למפיק האלבום לא התאפקה קרן פלס... וציטטה את עצמה.

איכס, רני רהב

נכון, הבלוג נכנס למעין שנת קיץ, והאמת? חלק מזה קשור בעובדה שלא יצאו הרבה אלבומים ממש גרועים לאחרונה (האלבום של קרן פלס עוד לא בחנויות, בדקנו). אבל לפעמים העצבים מסתתרים במקומות אחרים, ולא צריך אפילו פנס ומימיה כדי למצוא אותם. בפריים טיים של קשת לדוגמה. הבוקר נחשפה באופן סופי רשימת השופטים החדשה של "כוכב נולד". רשימה שכוללת את צביקה הדר, אייל גולן, ריטה ורני רהב. כן, רני רהב.

יש שיגידו, ובצדק שאין טעם לצקצק מול תכנית כמו "כוכב נולד", שכל מטרתה היא מסחרית. אבל אתם יודעים מה? לצורך הדיון ניקח את העמדה המקלה שטוענת שבסופו של דבר השד לא היה נורא כל כך. כשהתכנית הצליחה היא סיפקה כוכבי פופ, חלקם אפילו ראויים, ובמובנים רבים עשתה את העבודה שחברות התקליטים לא עשתה (חשוב לזכור שהבשורות הגדולות של חברות התקליטים המסורתיות בשנות כוכב נולד היו מירי מסיקה, ושוב, קרן פלס). כשהתכנית לא הצליחה, ובכן, היא לא עניינה אף אחד ובהתאמה גם הנזק שלה לא היה גדול כל כך.

עשרת המתמסחרים הגדולים במוזיקה הישראלית

מאת: וולדורף וסטטלר

גם השנה החלטנו לפנק אתכם בפוסט ספיישל חגיגי לרגל החג. הפעם בחרנו להתמקד באחת התופעות הבולטות במוזיקה הישראלית, תופעה שמצליחה לחצות ז'אנרים (מטאל, מזרחית, אינדי) ומוכרת בשם "התמסחרות". השוק הישראלי הוא שוק קטן ולא מן הנמנע שלהקות וזמרים שרוצים להתפרנס יאלצו לעשות כמה ויתורים. יש כאלו שויתרו יותר מאחרים. הנה עשרה אמנים שבחרו בכיווני קריירה יותר מכניסים והמחירים שמעריציהם שילמו על כך:

10. פבלו רוזנברג
בתחילת שנות התשעים התרחשה מגפת הזומבים שנהוג לכנותה "תחיית הרוק הישראלי". בין כל להקות הגיטרות הצעירות של דור רוקסן בלטה להקה אחת שניסתה למתג את עצמה אחרת. הם לא היו "רוק", הם היו "רוק כבד". עצם ההגדרה הזו היתה אמורה לזרוק אותנו לפוסטרים מאיימים של איירון מיידן. אבל הגדרות לחוד ומציאות לחוד ומה לעשות שלעומת הכסאח שהביאו משינה עם "מפלצות התהילה" שיצא באותה תקופה, סטלה מאריס נשמעו כמו דפנה ארמוני. אבל נניח שכבר קנינו את הנראטיב, איך היינו אמורים לקבל את העובדה שסולן אותה להקת "רוק כבד" הוציא אלבום סולו עם שיר כמו "יש שעות למשל בין ערביים"? דיסוננס שגרם לניק מילר להתהפך בקברו (המטאפורי. הוא ברוק הכבד). רוזנברג הוא דוגמה מצוינת לכך שסולן מבצע הוא כמו כלי נגינה, נעים לאוזן אבל חלול. הוא ינגן כל מה שינגנו עליו. אם הוא לוהק להרכב "רוק כבד" זה מה שהוא ישיר, רק לא מן הנמנע שבהמשך הוא יגלה שיותר משתלם להיות ממותג כזמר אמצע הדרך, מזרחי לייט או מאהב לטיני. בקריירה חסרת עמוד השדרה של רוזנברג הכל הולך.

גלעד שגב - קולות הלב

מאת: וולדורף

קשה לחשוב על תכונה מקוממת יותר במוזיקה הישראלית מאופורטוניזם. אתם יודעים, כשלהקה מקליטה שיר על גשם מתוך ידיעה שכל פעם שירדו כמה טיפות העורכים המוזיקליים ברדיו ישמיעו את השיר שלה ויבטיחו לשיר חיי נצח ואיתם תמלוגים ש"סתם" להיט לא יכול להניב. הטריק הזה עובד גם עם שאר עונות השנה וחגי ישראל, בדגש על ימי שכול וזיכרון. סוג אחר של אופורטוניזם הוא כזה שנתפס לטרנדים ומוצץ להם את הדם. בשנים האחרונות ראינו לא מעט טפילים כאלה שצצו עם פריחתן של המוזיקה המזרחית, מוזיקת העולם, הפיוט והחזרה למקורות.

גלעד שגב מחזיק בכל התסמינים הנ"ל. הפריצה שלו הגיעה בזכות "עכשיו טוב", שיר זיכרון שכתב לאחיו, והגיע כמתנה משמיים לעורכים מוזיקליים שמאסו בארכאיות של "אחי הצעיר יהודה" (זה היה כמה שנים לפני ש"עוד מעט נהפוך לשיר" הפך לתעשייה שמטרתה לספק בדיוק את זה. גם בפרויקט הזה השתתף שגב). למרות שמהרגע הראשון היה כתוב לו על המצח one hit wonder הוא חזר כמה שנים ושני אלבומים מאוחר יותר עם להיט נוסף שלקח פניה סגנונית קלה ימינה מאמצע הדרך שאפיין אותו. השיר "אישה מהשמיים" שיצא ב-2009 בשיא ההצלחה הים תיכונית הוא התשובה לשאלה "מתי סוף סוף זמרים אשכנזים יבינו שהכסף נמצא במוזיקה מזרחית?". מדובר בלהיט גיספן-סטייל כה נוסחתי ומהלך קרייריסטי כה שקוף, שרק קהל רדום ואפאטי כמו הקהל הישראלי היה מסוגל לבלוע אותו בלי להרים גבה.

שלנה עליך - שלנה עליך

מאת: וולדורף

אם יש שם גרוע יותר ללהקה משם שאתה לא יודע כיצד לבטא אותו, הוא שם שכשאתה סוף סוף מבין איך לבטא אותו אתה מרגיש שנפלת בפח למשחק מילים מזעזע. שלנה עליך זה בדיוק שם כזה וחראעלי הם על כך שהם אנסו אותי לבטא אותו בקול רם. אבל אם יש משהו טוב בשם ממש גרוע ללהקה הוא בזה שהוא מאפשר למאזין לעמוד על טיבה מבלי ממש להיחשף למוזיקה שלה. כך שאם גם בעיניכם השם הוא משחק מילים גרוע, אתם יכולים להיות בטוחים שבאלבום של החברליצים האלה לא תמצאו בדיחות שעובדות.

מי שבכל זאת רוצה להחליט בעצמו מוזמן להכניס את הדיסק החדש שלהם למערכת. אנחנו מבטיחים לכם שתוך שלוש שניות תבינו על מה מדובר ולא תרצו לחזור על הטעות הזו עוד פעם אחת בימי חייכם. נכון, ביקרנו כאן לא מעט אלבומים גרועים בבלוג, אבל עוד לא נתקלנו באלבום שכל תפארת זוועתו מוגשת בשיא צחנתה כבר בשלוש השניות הראשונות שלו. וזה חברים, הישג לא קטן.

השקר הגדול של חי בלה לה לנד 2

תחזרי לתנור

סטטלר לא מפרגן להפקה

בינתיים, הפרק הקשה ביותר לצפייה בחי בלה לה לנד 2 היה זה שעסק בפרזנטציה לסרטה של ליאת בנאי בפני "בכירים" מתעשיית הקולנוע האמריקאית. הפרזנטציה, לכאורה יוזמה של בנאי עצמה, היא לסרט בכיכובה בשם "השקר הגדול" (מבית הפקות המזרח) שעוסק במאבקיה של אם חד הורית מול הממסד והשוק האפור, ומכיל סצנת אקשן מסעירה עם דחפור. בסצנה היתולית בפרק הקודם בנאי הזמינה טלפונית כל מיני מי ומי שוליים מתעשיית הקולנוע. למרות האנגלית השבורה שלה ("איי וויל ורי טו האפי טו סי יו דר") איכשהו נקלעו לפרזנטציה כמה מפיקי סרטים (בעיקר דוקו וישירות-לוידאו), איזה מבקר זניח וכמה צרפתים. באירוע הוגש דג סלמון כי ליאת ושרית כשלו במציאת "פיש לקרדה".

אחרי הפרזנטציה המביכה נשלפו הסכינים. בוסקילה כעסה על זולטא כי הוא היה ישראלי מדי ולא התנהג לפי ה"קודים" של התעשייה, ליאת התפרצה על סאז בגלל שהוא גנב לה את הרעם (מה לעשות, הבנאדם יודע אנגלית ויש לו כרטיסי ביקור), כולם התפוצצו על כולם. אבל אני כצופה מתפוצץ על ההפקה. הרי זה לא שמישהו מה"מבוגרים האחראיים" של הסדרה באמת האמין שיש טעם לכל זה. כל מפיק טלוויזיה עם מינימום ניסיון (או בגרות באנגלית) היה יכול לדעת שליאת בנאי לא תמצא הפצה אמריקאית לסרט בורקס של ימין מסיקה. אז למה נתנו למבוכה הזו יד?