יום רביעי, 25 באפריל 2012

הציונות על פי סאבלימינל


מאת וולדורף

הרעיון המקורי היה לנתח את האוסף החדש של סאבלימינל לפי נושאים. המשימה לא היתה מסובכת במיוחד. בגדול אפשר לחלק את 40 הלהיטים באלבום לארבעה: "האדרה עצמית", "חרמנות" (כלומר "אהבה" בשפה של ראפרים), "ציונות" ו"אופורטוניזם". האחרון הוא מעין מטא-נושא שכן לא מדובר בטקסטים עצמם אלא בנסיבות שהביאו לכתיבתן. על שני הנושאים הראשונים החלטנו לא להתעכב. הרי על אף המילים המגוחכות ברוב שירי ה"חרמנות", הם לא שונים מהסטנדרט המקובל בז'אנר, כנ"ל לגבי שירי ה"האדרה העצמית". אז נכון שההשוואות שלו לסבא ג'פטו ("טורו") ורגע עם דודלי ("קלאסית ופרסי") הן מטופשות להפליא, במיוחד כשלוקחים בחשבון את תדמית הגנגסטר שכה התעקש לבסס. אבל הרי זה הייחוד הגדול שלו בסצנה. סאבלימינל הוא לא סתם גנגסטר - הוא גנגסטר ישראלי, ויותר מכך – גנגסטר ציוני. לכבוד יום העצמאות ושחרור האלבום שלו בסמיכות (עוד נרחיב על נושא האופורטוניזם), הנה ניתוח מושג הציונות על פי סאבלימינל.

תגידו מה שתגידו, סאבלימינל הצליח, ולא במובן של הצלחה מסחרית או אמנותית. הוא הצליח כי המסרים שהעביר לכל אורך הדרך הפכו להיות מסרים שגורים בשיח הלאומי. כשהוציא ב-2002 את "האור והצל" הוא הוריד את האבק מעל המושג האנכרוניסטי "ציונות", והצמיד אותו בטבעיות לאמירות ימניות מובהקות. לא במקרה ניצחה הפרשנות שלו למושג את זו של הדג נחש ששרו "הדג נחש עושים היפ הופ ציוני". הם השתמשו ברפרנסים מהעבר (גבי ודבי, הרצל, טרומפלדור) בשפה מלאת אירוניה ודימויים: "וואוו, לא רוצה נשק אין לי חשק/ יש לי פרופיל 21 /אבל גבי אמר שהסיפור בתל חי/ הוא מאוד משמעותי ושללמוד אותו כדאי" (פציפיזם, השתמטות וחדוות למידה במשפט אחד!). סאבלימינל שר: "התקווה בראשנו, אהבה בנפשנו, החלום ברוחנו אז לעד נמשיך בדרכנו". עכשיו אם אתם הייתם ילד פוסט טראומטי בן 12 באותה תקופה של פוסט האינתיפאדה השנייה, למי הייתם מקשיבים? כשמגיע המשפט המכונן "לא נולד הבן זונה שיעצור את ישראל", סאבלימינל לא פוגש את טרומפלדור בהזיה שמאלנית מסוממת, הוא עצמו הופך להיות טרומפלדור.



הציטוטים הנ"ל לקוחים כולם מהשיר "התקווה" מאותו האלבום. גם המשפט "חלום יגווע אם נאבד את התקווה/ אז הושיטו יד לאהבה". הוא משתמש כל כך הרבה במילים "תקווה", "אהבה" ו"שלום" שבכלל לא בטוח שההוא מבין מה המשמעות שלהן. את השורות הבאות צועק הצל באותו השיר:

"אז נשארנו לנו כאן ובנינו לנו בית
האמנו ביונה בשלום, עלה של זית
ועמדנו בהמנון ושירתנו בצבא
וקברנו חיילים ובכינו בשבעה
נפלנו לברכיים ושוב על הרגליים
כשאזלו הכדורים נלחמנו בידיים".

רגע אחרי שהוא מספר את הסיפור הישראלי של כולנו (חוץ משל הדג נחש השמאלנים), הוא אומר ש"נשבר לנו הזין לחכות לשלום", ומיד אחר כך: "אני אפסיק על זה לחלום כשליבי יידום". אז מה אתה אומר כאן בעצם? ומה אתה מציע?

המסרים הסותרים הם עוד מוטיב חוזר ביצירה של השניים. בשיר "עיניים להם" שר סאב:

"בעצרת של רבין בכיתי אך לתת לו כבוד בחייו לא זכיתי
 איזה עם של חארות! כולם כפויי טובה
 הוא נתן את החיים שלו למדינה
 בחיים לא שמע – 'תודה'".

 לרגע נדמה שהוא באמת מכה על חטא אבל באותו השיר ממש מתנוססים מסרים אקטואליים נציים כמו: "לא אניות סיוע! זה אניות טרור! פיגוע הוא פיגוע, אם זה מטען, סכין או לום!" (סימני הקריאה, מן הסתם, במקור). בשיר "הפרד ומשול" מורשת רבין מקבלת בכלל משמעות אחרת ותכלס הרבה יותר רלוונטית למסריו: 

"לחשוב שעלה של זית מייצג ת'שלום
מצטער הוא לא גר פה יותר
הוא נחטף או נרצח הייה שלום חבר".



גם היחס השלילי לשמאל ולתקשורת כבר הפך מאז לקונצנזוס. "בעולם של פיגועים אנשים תמימים עוד מדברים/ חיים באשליית הצדק, הם מרחיבים בעם את הסדק", שר הצל ב"התקווה" ומקדים בעשור את עמיר בניון. "עיניים עצומות צורח: 'חיה ותן לחיות'/ זה לא העם שלי יפי נפש, הזיות /יפי נפש, בתוך רפש לא יכול להיות!", צועק סאב ב"בילאדי". אגב השיר כולו מלווה במוטיבים אוריינטלים כולל שירה ערבית בפזמון של אל מליח. אבל שלא תיפלו בפח - לא מדובר בערבי אמיתי אלא בזמר היהודי ליאור אלמליח.

בשיר "המקום המושלם" הוא ממשיך:

"שנת 2006, אני חי ומתבייש
שקוראים לצבא ההגנה צבא כובש
צבא פולש, איך אנחנו לא מתביישים?
ויורקים אל הבאר ממנה אנו שותים".
...
"כי העם שלי אחד נגד השני
"ואני לא מוצא את עצמי בכלל
עד שהקמנו את מה שחלמנו פתאום זה נפל".



הוא אמנם לא קורא לילד בשמו אבל ברור כשמש בגלל מי "החלום נפל". גם בשיר "עיניים להם" הוא מוצא אשמים, גם הפעם הוא מפספס בגסות. מדובר בשורות המקוממות ביותר שכתב אי פעם, שקיבלו משמעות אירונית לנוכח המחאה החברתית:

"תבין, מנהיג חייב להיות לו שפע, בכמות
מנהיג בצבע לא אחד שנראה מהצד סמרטוט
זו דרך הטבע! אסור שזה יבלבל אותנו
אם היקרים לו מכל לא מסודרים אז מה כבר יצליח איתנו?!
ואני לא מאשים אנשים, מאשים רק ת'תקשורת
שבשביל אחוז רייטינג יאכילו אותנו נסורת".

באמת שאין צורך להרחיב ולפרש, רק לציין שבשיר "המקום המושלם" הוא תוהה "אז בוא תגיד לי, איך לחיות כאן, יקר ומוגזם/ והשפע היחיד הוא שפע שנאת חינם". איך באמת?

השיר המשעשע ביותר במסרי ה"שלום" שלו הוא השיר Peace In The Middle East, שמושר באנגלית, עברית וצרפתית וכולל מסרים פייסניים אמיתיים. ממש כמו פוליטיקאי שמשלהב את הבוחרים שלו בקריאות מלחמה, אבל הופך לאמא תרזה בראיונות לעיתונים זרים. באותו השיר הוא דווקא כן מציע פיתרון לסכסוך. פניה לקדוש ברוכו כמובן:

 "only you, only you, only you lord can stop this war
. so stop this holly war!"



השיר הזה על כל מסריו האופטימיים מסמל את הדבר שהכי מאפיין את יצירתו של סאבלימינל - "האופורטוניזם". הקריירה שלו, על אף שהיתה די רציפה בעשור האחרון, בעצם מורכבת מסדרה של קאמבקים קצרים. בפראפרזה על אלבומו החמישי, בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר, קרה איזה משהו אקטואלי שהחזיר אותו לתודעה. האח הגדול? צ'ק ("תזהר ממנה"). תאונות דרכים? צ'ק ("אנחנו לא צריכים"). אייל גולן זמר השנה? צ'ק ("הוזה אותך מולי" - הרמיקס). שירי חתונה כמתכון ללהיטים? צ'ק ("יש לנו אהבה") יום הולדת 60 למדינת ישראל? צ'ק ("בת 60"). המקרה האחרון הוא המקומם ביותר שכן הוא גרר איתו לפיאסקו הזה גם את הגבעטרון. איפה האח הטיפולי שאמור היה להשגיח שלא יצאו מבית האבות? השיר הזה כל כך מרגיז כי הוא זה שמיסד את סאבלימינל, על כל מסריו הבעייתיים והאלימים, וקיבע אותו כקונצנזוס. ואם אתם סתם חובבי גנגסטה-ראפ, אתם לא באמת יכולים לסלוח לו על שורות חלביות כמו:

"כשהרוח נושבת אהבתי גוברת
רוצה להתבגר במדינה שמתגברת
על כל הקשיים, בכל המובנים
דואגת לילדים שלה וגם למייסדים".



עכשיו לפני סיום בואו נעשה תרגיל. תעיפו בבקשה מבט על כל השירים שהוזכרו בפסקה הקודמת. נראים מוכר? ומה משותף להם ולשירים "שטח ההפקר", "פרחים בקנה", "זה קורה", "הלוואי" ו"זה כתוב בספרים"? כולם כמובן טייקאופים שלו על קלאסיקות ישראליות מאמצע הדרך (חוץ מ"תזהר ממנה" של ליאור פרחי, אבל בחיים הוא לא היה מסתכן איתו לולא תהילת "האח הגדול"). אם יש דבר אחד יפה בהיפ הופ, שגם אנשים שלא חובבים את הז'אנר יכולים להעריך, זה לקיחת טראקים נשכחים מהעבר וסימפולם לכדי יצירה חדשה. סאבלימינל מעולם לא לקח סיכונים מוזיקליים עם שירים ישראלים נשכחים בשיריו (כמו שלדוגמה כהן@מושון עושים בחן), ומעבר לקאברים, הסימפול היחידי שאפשר למצוא באוסף (לפחות על פי החוברת) הוא של "הפרח בגני". אז כן, השורה התחתונה היא שלמרות הכל סאבלימינל הוא ראפר די פחדן שמכיר בזה שהמקום היחידי לשרוד בו בתעשיית המוזיקה הישראלית הוא בצנטרום של הפיילה. הוא תמיד כיוון לשם ותמיד הרגיש שם נוח. הבעיה היא שבשנת 2012 הצנטרום נראה יותר מדי כמוהו: ניצי, כוחני, חסר סבלנות וראיה היסטורית ונגוע בהרבה יותר מדי מסרים סותרים. יום עצמאות שמח.

5 תגובות:

  1. כרגיל, תענוג לקרוא. אני מת על הבלוג הזה

    השבמחק
  2. יצירת מופת

    השבמחק
  3. לקרוא (את השירים של סאבלימינל) ולבכות.

    השבמחק
  4. כשהייתי ילד חשבתי שהוא ראפר טוב.
    ואז התבגרתי.

    השבמחק