שירי מימון - שלג בשרב

מאת: וולדורף

שירי מימון היא חתיכת דמות טראגית. ההפסד שלה לנינט בעונה הראשונה של כוכב נולד היה אולי צורב אבל שם אותה בנקודת פתיחה מבטיחה. בעוד הקהל בניצנים הכתיר את נינט לא רק כזוכה בתחרות כישרונות בטלוויזיה אלא גם כ"מאמי של המדינה", מימון נשארה עם מקום שני וללא תואר. היום קצת קשה לדמיין את זה אבל לפני הגמר אשכרה ניסו ליצור איזושהי תחרות ביניהן, והאמת? היתה שם תחרות. ההבדל בין השתיים היה כמו ההבדל בין שחור ללבן. או יותר נכון בין שחור לבלונדינית. ומימון היתה הבלונדינית שנהנית יותר. תזזיתית, חצופה וסקסית, כל מה שנינט בגרסת החיילת הגמלונית לא ממש הצליחה לשדר.

אבל נינט היא זו שזכתה וכבשה את לב ההמון, לא מעט בגלל שבישראל באופן מסורתי מעדיפים את "הדודה מהבית ממול" על פני "הבת של השכן". ובכל זאת מימון היתה יכולה למנף את הסיטואציה, ולרגעים היו תקוות בתעשיית הפופ הצולעת שלנו שהיא באמת הולכת לעשות את זה. אחרי הכל אף פעם לא היו לנו מדונה או בריטני משלנו, והנה צצה לה בלונדינית כוסית בת 20 בלב הפריים טיים. ועוד אחת שסומנה כהפך מנינט. והרי בטווח הארוך ברור ש"ים של דמעות" יתחיל לשעמם, לא? טוב זה לפחות מה שנינט חשבה.

מימון טראגית כי היא לקחה את ההפסד באופן טראומטי למדי. נדמה כאילו באופן תת הכרתי היא התבייתה על אותו קהל מניצנים והפכה אותו למטרה. ויותר ממנו, היא הפכה את נינט מודל 2001 למטרה. כמעט כל מהלך שלה מאז ההפסד נראה היה כמו התחנפות לניצנים, התנצלות על שניסתה להיות סקסית והכאה על חטא על שבחרה לשיר דנה אינטרנשיונל במקום זהר המלך. אחד המהלכים התמוהים ביותר במוזיקה הישראלית בשני העשורים האחרונים - כל כך תמוה עד שהוא היה חייב הצליח - היה החבירה שלה אל שמעון בוסקילה. יכול להיות מהלך יותר דודתי מזה? אבל בסופו של דבר סיבוב הופעות "היפה והחיה" היה הרגע בו הקהל סלח. ישראלים לא רוצים "במיטה עם מדונה", הם מעדיפים "פעמיים בוסקילה".

ועכשיו מימון מתחילה לתפוס ביטחון. עד לפני שנה היא לא יצאה מהבית בלי להחזיק לדוד שמעון את היד, ופתאום היא מוציאה אלבום סולו. "שלג בשרב" אמור להפוך אותה סוף סוף לנינט שהיא כל כך רצתה להיות. עם חותמת איכות של יעקב גלעד שניהל לה את הרפרטואר. עם טקסטים של קובי אפללו והעברית האובר פיוטית שלו ("כמה את יפה שהאמת היא מלבושך". בחיי שהייתי צריך לבדוק בחוברת כדי לראות שלא כתוב "מבושך"), ואיה כורם והעברית האנדר פיוטית שלה ("רק אל תדאג עכשיו לסוודר או לאסיפת הורים"). ובהכל היא נשמעת נקייה וצחה בלי טיפת אמירה וללא זכר לאישיות. יותר מירי מסיקה ממירי מסיקה. כמו שאוהבים בניצנים.

והקהל הזה הוא הדבר היחידי שלא השתנה בעשר שנים האחרונות. נינט זנחה את "ים של דמעות" ויצאה למסע חיפוש עצמי שהגיע השנה לשיאו עם אלבום עצמאי וייחודי; מימון זנחה את "דון קיחוטה" ויצאה למסע טיהור שהגיע בשנה שעברה לשיאו בסיבוב עם בוסקילה; והקהל נשאר אותו דבר. בזכותו מימון זכתה להגיע לקיסריה ונינט הוגלתה לאוזןבר. ורק כדי לתת מספרים להשוואה הזו: אם באים לאוזןבר 80 אנשים אתה הולך לישון עם תחושת ניצחון. בשביל קיסריה אתה לא יוצא מהבית אם אתה לא בטוח ש-3000 אנשים קנו כבר כרטיס. כנראה שמימון עושה משהו נכון, לא?

האלבום החדש שלה כל כך משעמם ומעושה שהרגע הנוגע ללב היחידי בו מגיע בדפדוף בחוברת. שם, בכפולה של האמצע, מגלים את מימון מצולמת במגוון פוזות סקסיות ומזכירה שהיא עדיין יפה, והיא עדיין צעירה. אנחנו בטוחים שתהיה לה קריירה ארוכה כדודה; ואף אחד כבר לא חושד בה שהיא לא "מאמי"; אבל למה לוותר כל כך מוקדם על רוח הנעורים? לפני כמה זמן מישהו שאל אותנו בפייסבוק מה אנחנו חושבים על האלבום החדש של נינט. אז הנה, זה מה שאנחנו חושבים. עשר שנים אחרי, אולי הפעם מימון היא זו שתנצח בקרב, אבל היא בדרך הנכונה להפסיד במלחמה.