יום שבת, 27 באוקטובר 2012

רמי קלינשטיין – סיטואציה מורכבת



מאת: סטטלר
רק לפני עשור רמי וריטה היו הזוג של המדינה, בטח בכל מה שקשור למכירות תקליטים או הופעות ענק. קשה להסביר את זה לדור שרגיל ליהודה ונינט אבל בשלהי המילניום הקודם רמי וריטה היו סוג של שידוך מופלא של שני מבני אישיות שהיו כל מה שצרכן הפופ הישראלי חיפש: המאצ'ו הרגיש שמזיין ובוכה (ואולי יורה קצת בין לבין); והדיווה ההיפר-סקסואלית שמחכה לו שישוב לסשן ניגוב דמעות הדדי. על סטרואידים. הגירושין שלהם – של האחד מהשניה ושל שניהם מחברת התקליטים הותיקה שלהם "הליקון" -  היו הפתעות די רציניות שהגיעו לא הרבה אחרי שלב שיא בקריירה. "שיר חשוף" מ-2009, אלבום פוסט-הפרידה של קלינשטיין היה, באופן טבעי, באווירה קצת יותר צנועה ופחות היפר-מופקת מהתוצרת הרגילה שלו. הוא לא כיוון להיות אלבום קאמבק.

באלבום החדש נראה שקלינשטיין מכוון לחזור אל מקומו במרכז הבמה הרדיופונית של המדינה – עם חזרה ללחנים המלודרמטיים וסאונד מיליון הדולר שלרוב אפיינו אותו, פלוס שכבה דקה של פוליש עדכני בעזרת ההפקה של עופר מאירי. חבל שהפגישה החדשה של המיינסטרים הישראלי עם קלינשטיין מזכירה קצת ארוחה משפחתית בה הדוד הנשוי בשנית מגיע עם אשתו החדשה והצעירה וכולם קצת נבוכים מסביב לשולחן, במיוחד כשהוא שותה קצת יותר מדי ובטעות קורא לה בשם של האקסית.

זה אף פעם לא קל למאזין לנתק בין השיר לבין דמותו של המבצע, במיוחד כשהמבצע הוא פייבוריט של כתבי רכילות. אבל קלינשטיין לא מקל עלינו את הניתוק - בנושאי השירים, שעוסקים כולם בפרידה, געגועים, ואהבה חדשה וכמובן בבחירה באשתו החדשה, אלכסנדרה אילן-קלינשטיין, ככותבת המילים בשלושה מתוך תשעת השירים באלבום. קשה שלא לדמיין סאבטקסט לשירים האלה, במיוחד כשהטקסט עצמו לא לוקה בעומק רב. בואו נדייק – אלה הטקסטים הכי מביכים שקלינשטיין עבד איתם אי פעם.

                                                       (רמי קלינשטיין – שום דבר)

השיר הראשון בטרילוגיה של אילן-קלינשטיין הוא "הפעם", בו הדובר הגבר מבטיח שוב ושוב (לעצמו? לזוגתו?) שהוא לא יחזור אל האקסית. בית מייצג: "הפעם אני לא חוזר אליה, לא משנה מה יגידו חברים – 'היא ידעה להיות שם בשבילך, תחזור אליה, אתה לא בן עשרים'". ישר אחריו מגיע השיר המביך באלבום (גם הוא מאת אלכסנדרה) – "שום דבר", שיר אהבה בו הדובר הנלהב נשמע יותר כמו נערה בחטיבת ביניים שנרגשת לקראת נשיקתה הראשונה מאשר גבר בן 50. כולל התייחסות ל"אהבה מטורפת" והפזמון "שום דבר לא ייקח אותי ממך, לא יודע מה זה סוף כשאני לצידך. מוזר – הרגש החבוי בי יצא. מפחיד – הבנתי מה זאת אהבה". נכון שההתכלבלבות הרומנטית תמיד היתה חלק מהפרסונה של קלינשטיין, אבל השיר הזה הוא כמעט כאילו קלינשטיין אמר לה "בייבי, תכתבי את מה שאת רוצה לשמוע אותי אומר לך". וזה היה פחות מטריד אם השיר הבא לא היה מרגיש כמו "ואני אכתוב את מה שאני מרגיש באמת".

"עדיין קיימת", הטקסט היחיד של קלינשטיין עצמו באלבום, הוא שיר כמיהה וגעגועים לאקסית עם כמה שורות שנשמעות כמו עילה לגירושין –"חסרה לי ידי בידך, מקווה שאת מאושרת, אני רק מחפש אותך בכל אחת שעוברת". האם מושא הגעגוע הוא ריטה? האם קלינשטיין מצפה מאיתנו כמאזינים לדמיין אחרת? ואם הוא חכם מספיק כדי להבין שאין דרך לא לעשות את ההקשר הנ"ל - האם לא מביך אותו שהאלבום שלו נע בצורה כל כך מהירה בין שתי הנשים המרכזיות בחייו? תסלחו לי שאני שואל, אבל איך בדיוק הוא הסביר את השיר הזה לאשתו?

אבל יש מצב שקלינשטיין פשוט לא מצפה מהנשים בחייו לשאול יותר מדי שאלות. "רוצי קטנה", הלהיט המוביל מהאלבום והשיר שפותח אותו (מילים – אידמית הראל) הוא שיר קלינשטיין כמו של פעם – עם אותה הגישה הפטרונית והשוביניסטית-באגביות שהיתה מאז ומתמיד החצי השני של דמותו החצי-מתרפסת חצי-מתנשאת של קלינשטיין (זוכרים שהוא שאל מתי תתפסי שהחיים זה לא קיבוץ?). זהו שיר בו הדובר פונה אל אישה ומפציר בה "אל תחשבי יותר מדי - לאנשים תמיד יהיה מה לומר" ואז "תחשבי רק על עצמך - מה את בעצם רוצה". זה היה יכול לעבור בתור סוג של שיר העצמה אם הוא לא היה מתעקש לקרוא לה "קטנה" כל הזמן בהתנשאות של אשמאי זקן. השיר מספיק מעורפל כדי שלא יהיה ברור אם הוא מדבר אל בת, אל בת זוג או אל מתחרה צעירה ב-The Voice, אבל השורה התחתונה היא "האמיני קטנה, אני יודע".


                                                 (רמי קלינשטיין – רוצי קטנה)

לזכותו של קלינשטיין ייאמר שכישרון ההלחנה שלו עדיין עובד, והשירים מאוד קליטים. לזכותו של עופר מאירי ייאמר שההפקה לא רעה (דבר שניכר במיוחד בביצוע המחודש ל"שריטות" מאלבומו הראשון של קלינשטיין – הפעם כדואט עם אפרת גוש, התשובה של דור האינסטגרם לריטה). אבל כאלבום, "סיטואציה מורכבת" מרגיש כמו רגע בזמן בו קלינשטיין מתעקש להזכיר לנו מי הגבר בבית. מאז ומעולם הנטייה של קלינשטיין היתה לערב אותנו בקצת יותר מדי מחייו האישיים, אבל הפעם, כשאף אחד לא שאל – יש לזה את החינניות שדומה לזו של טום קרוז כשהוא קפץ על הספה של אופרה. מה הוא מנסה להוכיח? ולמי? אולי הגיעה השעה שנתאחד כציבור ונגיד לרמי קלינשטיין "הכל קול, חבר, אבל בחייאת – Too Much Information".

2 תגובות:

  1. נדמה לי שקראתי בראיונות עם קלינשטיין שהשיר "רוצי קטנה" כוון אל ביתו.
    חוץ מזה, הפוסט הוא עונג צרוף מהדברים שצריכים להיאמר ולא תמיד נעים לומר בפומבי.

    השבמחק
  2. קליינשטיין חייב להיות הכי מוכשר-הכי משעמם בישראל. מעין יאיר לפיד של המוזיקה: לא משהו, אבל לא מזיק. פרווה.
    לדעתי שיא הקריירה המוזקלית קשורה בעבותות לשיתוף הפעולה שלו עם ריטה וכמה מהלחנים המדהימים שכתב לה.
    כיוצר אישי וזמר אף לא חשבתי שהוא משהו. מיינסטרים פר-אקסלנס. שלמה ארצי (עוד משעמם אחד) לעניים.
    מה שכן, הוא שיתף פה את עופר מאירי הגאון, אז כמה נקודות לזכותו הפעם.


    ליאור, לונדון

    השבמחק