יום שבת, 11 באוגוסט 2012

עברי לידר - מישהו פעם

מאת וולדורף

אף פעם לא כתבנו בבלוג על עברי לידר, ולכן לפני שנתחיל לפרט מה כל כך רע באלבומו החדש "מישהו פעם", תנו לנו לפרוק משהו מהלב שאנחנו סוחבים שנים רבות. מה נסגר עם הקול שלו? אותו אלמנט שנקלט ראשון בהאזנה לשירים שלו, עוד לפני הלחנים הקיטשיים (עוד נגיע ללחנים הקיטשיים) והכתיבה האופיינית (אוהו עוד נגיע לכתיבה האופיינית). למעשה הקול שלו כל כך משמעותי ביצירתו, עד ששומעים אותו גם כשהוא כותב לאחרים, ולטעמנו אין דבר גרוע יותר, בהנחה שכשכתב את השיר רצה לייחד את המבצע ולא לשכפל את עצמו. אבל אולי זה בעצם קשור לכתיבה האופיינית. אז בואו נחזור רגע לקול.

עברי לידר תמיד נשמע כאילו קשה לו. זה כבר לא חמוד או מקורי כפי שזה בוודאי נשמע באלבום הבכורה שלו מלפני 15 שנה. זה בטח כבר לא אמין. קשה לו והוא ממש מתאמץ להדגיש את זה שקשה לו. הוא נאנק כאילו אם לא היה עושה זאת לא היינו מאמינים שהטקסטים באמת רגישים וכואבים. ומה זו החיבה המוגזמת שלו למם סופית? הבחירה הזו, להדגיש אותיות שבשפה מדוברת לא מדגישים, "תסמונת ערן צור" אם תרצו, הופכת את ההאזנה לבלתי נסבלת. אצל צור, בהחלט לא הטעם של כולם, האקספרסיביות נסבלת כי היא חלק ממארג בלתי מתפשר של לחן וטקסט. קטגוריות שלידר, שלעומתו זוכה להצלחה הרבה יותר גדולה, נופל בהן פעם אחר פעם.

נתחיל עם הלחנים הקיטשיים. האלבום נפתח בריף שנגנב מבלדה פאתטית של בון ג'ובי מאמצע שנות ה-90. כשזה הרפרנס שלו איך הוא מצפה שנתייחס ברצינות? לידר כבר התבטא בעבר על טעמו המוזיקלי, ובניגוד להרבה מוזיקאים אחרים, הבנאדם שמע כמה אלבומים טובים בחייו. אז למה הוא שוב ושוב בוחר לקחת את הדרך הקלה? אם "מישהו פעם" אמור להיות בלדה מרגשת, אז למה לכוון כל כך נמוך? אם נשווה אותה לבלדות אחרות שנכתבו בשפה העברית כמו "ברית עולם", "עטור מצחך" או אפילו "אם תלך", אם למנות דוגמה מקבוצת ההתייחסות של לידר, עוד יותר מקוממת הדביקות דורשת המקלחת שהאזנה ל"מישהו פעם" מעוררת.


אולי ההשוואה לבון ג'ובי היא קצת נבזית. נדמה שלידר מכוון לכהן קיטש גדול ומקובל יותר: פול מקרטני. כי אם להוא שהיה בחיפושיות מותר, זה הופך את זה לבסדר גם עבור יוצרים כמו לידר. זה לא, אבל לא נכנס להשוואות מעליבות בין השניים. ההשוואה למקרטני קופצת לראש בשיר תשע באלבום, שבעיבוד הגיטרה שלו קורץ לקלאסיקה דווקא לא כל כך קיטשית של הביטלס - Blackbird. עד כאן הכל טוב ויפה רק שאז לידר פותח את הפה ויוצא לו המשפט הבא: "אסתר אוכלת פחמימה, כשהיא חושבת שהוא לא יבוא הבן זונה. בערב היא נוגעת בעצמה. להתבגר זה משונה ומשוגע". מדובר במשפט מדהים במיוחד כי הוא מאגד בתוכו את כל האלמנטים הטקסטואליים שמאפיינים את יצירתו של לידר: שימוש בשמות ("אסתר"), שימוש במילים שלא מקובלות בכתיבת שירים ("פחמימה"), גסויות ("בן זונה", "נוגעת בעצמה"), הכנסת יותר מילים ממה שמשקל השיר מסוגל להכניס ("כשהיא-חושבת-שהוא-לא-יבוא" על משקל "אסתר אוכלת") ופסיכולוגיה בגרוש ("להתבגר זה משונה ומשוגע"). עכשיו נסו לדמיין על כל מבצע בעולם, מרוני סופרסטאר, דרך שרית חדד ועד פול אנקה, מבצעים את השיר ומה תקבלו? נכון.

אחרי שנגענו בקול, בלחנים ובטקסטים יש רק עוד אלמנט אחד שראוי לביקורת: ההפקה המוזיקלית. מדובר באלמנט כואב במיוחד כי מדובר בתחום שלידר פעמים רבות הוביל ביד רמה. אפילו לא עברה שנה מאז האלבום של TYP, אלבום מופק היטב שגרם לנו לראשונה ליהנות באמת מיצירה של לידר (הרבה בזכות שותפו המפיק ג'וני גולדשטיין), והנה, כבר בסנונית הראשונה ("מישהו פעם"), כאילו לא היו דברים מעולם.

זה כאמור גם השיר שפותח את האלבום. אם זה היה הקו הכללי אז היינו יכולים לשפוט אותו בהחלטיות, אבל בואו נראה מה קורה אחר כך: אחרי שני שירים מופקים באופן סביר ("קוסם" ו"התרופה המרה") מגיע "תרמיל", קטע פופ אמצע הדרך א-לה הקורס, שאמור לגרום לכל חובב מוזיקה לסיים את ההאזנה באופן מיידי. אחריו מגיע "לרגע קטן" עם שאריות מאסיב אטאק מלפני 15 שנה (ומנות גדושות של קיטש); ב"מקום" הוא נזכר ברוק הישראלי (וזו לא מחמאה); ב"מזל טוב ישראל" הוא חותך פניית פרסה לעולם מוזיקת המועדונים (של הצפונים). התוצאה לא ברורה ולא קשורה; "חצי בחושך" נשמע כמו מחווה לאלבום הסולו של מלאני סי. ההמשך פחות נורא (מבחינת הפקה, הטקסטים אותו הדבר), אבל חוסר האחידות צורמת ובוודאי פוגעת בהאזנה השלמה של האלבום. נדמה שלידר לא בטוח למי הוא מכוון ומה הוא רוצה להגיד מבחינה מוזיקלית, וזה מוזר וחבל כשמדובר באמן שזהו אלבומו השישי.

אם נחזור רגע ל-TYP אז הפספוס עוד יותר מציק, כי זה הופך את הטרגדיה לגסה יותר, ועוד על חשבוננו. גם כאן, ממש כמו במקרה של אביב גפן, מתברר לנו שיש סטנדרטים מסוימים כשמכוונים לשוק האירופאי וסטנדרטים אחרים - מיושנים, דוגמטיים ונטולי אמירה - כשמכוונים לשוק הישראלי.

10 תגובות:

  1. נחמד מאוד.
    אגב, שם האלבום הוא "מישהו פעם", לא "מפעם".

    השבמחק
  2. מזל שאפשר לקבל ביקורת על האלבום של עברי ללא הצורך לשמוע אותו.
    תודה, ואיחולי החלמה.

    השבמחק
  3. אכן אני מסכים עם הביקורת בכללי, הכי חשוב שגרמת לי לצחוק מהנבזיות שלך, כותב בלוג יקר.. (כמובן לאחר ששמעתי את כל האלבום המשעמם הזה).

    השבמחק
  4. אתה עושה צחוק? אתה מבקר אותו על כך שהוא מעז לומר בצורה חותכת "אסתר אוכלת פחמימה" "בערב היא נוגעת בעצמה"? אם ליוצר יש מספיק ביטחון לדבר על הכל ולא להיכלא בתוך מוסכמויות חברתיות עלובות, להיות נונ-קונפרמיסט בכתיבתו, צריך לומר כל הכבוד. זה ההבדל בין תמלילן בשקל לתמלילן מכובד כמוהו.

    השבמחק
  5. האלבום הזה שלו וקודמים לו בעיניי מעולים,
    אם אתה לא מתחבר אתה לא חייב להשמיץ בלי בסיס אומן שמעז לדבר באמת,
    שלא תקוע במוסכמות ולא מנסה לרצות אנשים כמוך אלא מעז לעשות את מה שהוא באמת אוהב ובגלל זה יש לו קהל נאמן כבר 15 שנה

    השבמחק
  6. אדם הביע את דעתו על אלבום. חופש הביטוי מוסר שמי שלא אוהב יכול ללכת לאכול פחמימה ולגעת בעצמו.

    השבמחק
  7. אלבום מדהים אתה קשקשן הקטע היחיד שהיה נחמד בכל הפוסט היבש הזה הוא הריפ של בון ג'ובי שהעלה חיוך על שפתיי חוץ מזה זרוק את כל מה שכתבת לפח

    השבמחק
  8. מבטיח שאתה מדבר שטויות!!! אתה בכלל מצליח להבין לעומק מה אומר האלבום?????
    הוא מספר על הכאב שלו - מכמה מובנים ותחומים: מהאהבה, מהזוגיות, מהחיים, מהמדינה, ממין זמין ועוד.
    אני יכול להבין את הקטע של הקיטש אבל בכל זאת, הוא מתאר את הרגשות שלו בצורה הכי כנה שאפשר, ובמידה רבה אלא הרגשות של כולנו. אני מניח שכיוון שאתה חסר ניסיון בתחומים האלה אתה לא מבין אותם, אבל הם אמיתיים. המוזר ביותר, שגם מי שלא חווה אותם מצליח להזדהות איתם, אז למה אתה לא????

    השבמחק
  9. עברי לידר גיי. זה אומר שכל דבר רע שתכתבו עליו הופך אותכם להומופובים ימנים גזענים עם רדידות רגשית. מהסיבה הזו אני לא אומר שום דבר על המבנה של שיר הנושא, שבדומה למונטאז' סיומות של סרטי פורנו בנוי אך ורק מקליימקסים.

    השבמחק