נתן גושן - נתן גושן

 מאת: סטטלר

באחד הראיונות האחרונים שנתן פרנק זאפה לפני מותו מסרטן הערמונית ב-1993, שואלת אותו כתבת הטודיי שואו איך הוא היה רוצה שיזכרו אותו. זאפה עונה שזה לא חשוב בכלל. כשהכתבת מתעקשת הוא עונה שאנשים שמתעסקים בשאלה של איך יזכרו אותם הם אנשים כמו בוש ורייגן, והם יוציאו הרבה כסף ויעבדו קשה כדי שהזיכרון שנשאר מהם הוא הכי נכון שיש. החוזק בהצהרה הזו הוא לא בהקבלה הפוליטית שבה, אלא בצניעות שנמצאת שם בין השורות, ובהבנה שבשביל אמנים מסוימים (זו תהיה יהירות להגיד "אמנים אמיתיים"?) – היצירה היא המנה העיקרית והתהילה היא פרט שולי. אבל אם יש תובנה אחת שנוטפת מכל שורה מתייפחת וגיטרה "מחממת לבבות" באסופת השירים מעוררת אי-הנעימות הזו שנקראת "נתן גושן", היא שגושן ממוקם מרחק שנות אור מתפיסת העולם שזאפה מבטא. נתן גושן כבר סטאר.

עידן עמדי - עידן עמדי

מאת: סטטלר

איך אפשר לא לפרגן לעידן עמדי? זה בלתי אפשרי. הרי הוא שירת בקרבי. לא לפרגן לעידן עמדי משמעותו כנראה שאתה סמולן עוכר ישראל, מחרים-עוגיות-עבאדי שלא עומד בצפירה. בטח שמעת את האלבום שלו עם סושי ביד אחת ודגל ישראל בוער ביד השנייה (כדי להדליק את הנרגילה). משתמט מסיבות קוקסינליות. ובכל זאת, הנטל מונח על כתפי. סטטלר הוא המשתמט הקוקסינל שלכם להערב. למה? כי שמנו לעצמנו בבלוג הזה מטרה לא לרחם על אף אחד, ולהגיד בדיוק מה שאנחנו מרגישים בנוגע לכל דבר ישראלי ששמענו. ואני לא אוהב את עידן עמדי.

כפיר אפשטיין - יכול להיות שטוב לי

מאת: וולדורף

הצרה עם הז'אנר הזה שנקרא רוק ישראלי היא בעצם הגדרתו כז'אנר. כמובן שזה בסדר להיות ישראלי ולנגן רוק. זה קצת פחות בסדר לשאוף לנגן "רוק ישראלי" או לרצות להישמע כמו שלום חנוך. אפילו שלום חנוך לא רצה להישמע כמו שלום חנוך כשהחליט בוקר אחד להישמע כמו ברוס ספרינגסטין. אז למה שמישהו ירצה להישמע כמו חיקוי של שלום חנוך שהוא חיקוי של ברוס ספרינגסטין? אף אחד לא שם לב שהצבע יורד מחיקוי לחיקוי? זו הסיבה שרוק ישראלי, כז'אנר מוזיקלי, כמעט תמיד נידון לכישלון. ולמען האמת זו אחת הסיבות למה בשנת 2011 הוא לא מעניין אף אחד. למרות שכל היגיון בריא היה מכחיד את הז'אנר העייף, תמיד איכשהו קמים יוצרים כמו כפיר אפשטיין שיהיו שם כדי להמשיך לקיימו (אף אחד לא מדבר על להחיותו) בעיקר כדי להתהדר בכסות הלכאורה איכותית שבאה איתו.