השקר הגדול של חי בלה לה לנד 2

תחזרי לתנור

סטטלר לא מפרגן להפקה

בינתיים, הפרק הקשה ביותר לצפייה בחי בלה לה לנד 2 היה זה שעסק בפרזנטציה לסרטה של ליאת בנאי בפני "בכירים" מתעשיית הקולנוע האמריקאית. הפרזנטציה, לכאורה יוזמה של בנאי עצמה, היא לסרט בכיכובה בשם "השקר הגדול" (מבית הפקות המזרח) שעוסק במאבקיה של אם חד הורית מול הממסד והשוק האפור, ומכיל סצנת אקשן מסעירה עם דחפור. בסצנה היתולית בפרק הקודם בנאי הזמינה טלפונית כל מיני מי ומי שוליים מתעשיית הקולנוע. למרות האנגלית השבורה שלה ("איי וויל ורי טו האפי טו סי יו דר") איכשהו נקלעו לפרזנטציה כמה מפיקי סרטים (בעיקר דוקו וישירות-לוידאו), איזה מבקר זניח וכמה צרפתים. באירוע הוגש דג סלמון כי ליאת ושרית כשלו במציאת "פיש לקרדה".

אחרי הפרזנטציה המביכה נשלפו הסכינים. בוסקילה כעסה על זולטא כי הוא היה ישראלי מדי ולא התנהג לפי ה"קודים" של התעשייה, ליאת התפרצה על סאז בגלל שהוא גנב לה את הרעם (מה לעשות, הבנאדם יודע אנגלית ויש לו כרטיסי ביקור), כולם התפוצצו על כולם. אבל אני כצופה מתפוצץ על ההפקה. הרי זה לא שמישהו מה"מבוגרים האחראיים" של הסדרה באמת האמין שיש טעם לכל זה. כל מפיק טלוויזיה עם מינימום ניסיון (או בגרות באנגלית) היה יכול לדעת שליאת בנאי לא תמצא הפצה אמריקאית לסרט בורקס של ימין מסיקה. אז למה נתנו למבוכה הזו יד?

שוטה בקפה תמר: תרומתו של יאיר לפיד למוזיקה הישראלית

מאת: וולדורף

אמש נפל דבר בפוליטיקה, או שנאמר, בתרבות הישראלית. יאיר לפיד, בניסיונו הפוליטי הראשון, הכניס 19 מנדטים לכנסת. נכון, הוא היה דמות דומיננטית במערכת הבחירות כמעט מהרגע הראשון. אבל ההצלחה המזהירה שלו (המפלגה השנייה בגודלה) זעזעה רבים כי זו הפעם הראשונה שצימוד הביטויים "יאיר לפיד" ו"ראש ממשלה" לא נאמר בקונטקסט של בדיחה או נבואת זעם. את ההשלכות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות של ההזיה הזו נשאיר לפרשנים בתחומם. אנחנו כאן כדי לדבר על מוזיקה, כי אם אתם זוכרים - ואם שכחתם אנחנו נזכיר – בין עיסוקיו ההו כה רבים (שחקן, סופר, כותב טור, מנחה תכנית בידור, תסריטאי, מגיש חדשות, פרזנטור של בנק ומתאגרף), לפיד הוא גם תמלילן.

האמת, לפיד לא ראוי להתייחסות מיוחדת ככותב שירים. כמו רוב הדברים שעשה גם השירים שלו היו נגועים בשטחיות ובינוניות. ולא רק באיכות, גם כמותית גוף היצירה שלו לא מרשים במיוחד. לפי אתר שירונט רק 22 שירים פרי עטו, הולחנו ובוצעו במהלך 30 השנה האחרונות. אולי שלושה מהם יכולים להיחשב כלהיטים ("שיר אהובת הספן", "גרה בשנקין", ו"צעיר לנצח" - תרגום לשירו של דילן). כל אדם אחר היה ראוי להתעלמות, אבל מכוון שלא ירחק היום שהאיש יהיה ראש הממשלה שלכם, אנחנו חושבים שמן הראוי שתדעו על מה הוא כותב (איך הוא כותב נגיד לכם כבר עכשיו – כמו ילד בן 12).

22 שירים. 17 מתוכם הולחנו על ידי חברו ושותפו הוותיק רמי קלינשטיין. 7 מתוך עבודותיהם המשותפות נכתבו עבור ריטה ו-8 עבור קריירת הסולו של רמי (מתוכם 5 אחרי 2009, כך שאנחנו יודעים את הצד של מי הוא לקח אחרי הפרידה המתוקשרת). יאיר ורמי תרמו עוד שני שירים לאלבום היחיד של להקת מנגו ושיר אחד לירדנה ארזי ("שוב בתמונה", 1985). שני שירים שכתב לפיד הולחנו על ידי לא אחר מאשר שלמה ארצי, אחד בוצע על ידי ריטה והשני על ידי מה קשור (עוד נרחיב על איך זה קשור). עוד שיר הולחן על ידי שמעון בוסקילה ובוצע על ידי שרית חדד. שיר אחד של חאג'ידקיס תורגם על ידו ובוצע על ידי אחת בשם דורית פרקש ויש גם שיר אחד שכתב חבר הכנסת לפיד עבור להקת צעירי תל אביב (!).

שני נושאים עיקריים העסיקו את לפיד בכתיבתו – יחסים בינו לבינה והמציאות הישראלית. היות ואת הקלישאות של הנושא השני אתם יכולים לתאר לעצמכם נתחיל דווקא עם הנושא הראשון, שחושף שלפיד הוא לא רק פופוליסט שטחי וחנפן, הוא גם שוביניסט לא קטן.

עילי בוטנר וילדי החוץ - תם ולא נשלם

מאת: וולדורף

ההתרגשות מהאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן שנוא מאוד דומה להאזנה ראשונה לאלבום חדש של אמן אהוב. וכך גם החשש. אצל האמן האהוב ישנו תמיד חשש שמא לא אוהב את החומר החדש ואיתו השאלה - מה זה אומר עליו? אצל האמן השנוא ישנו החשש שדווקא אחבב את החומר החדש ואז - מה זה אומר עלי? גאווה היא תכונה דומיננטית אצל בני אדם ואחת כמה וכמה אצל חובבי מוזיקה, ואין דבר שיותר פוגע בה מאשר ההכרה בעובדה שאולי אתה מחבב את עילי בוטנר.

התחושה הלא נעימה הזו תקפה אותי כבר אחרי האזנה לשיר הראשון של אלבומו החדש עם ילדי החוץ, שיר הנושא שגם יצא כסינגל -  "תם ולא נשלם". זה לא שמדובר בשיר טוב בכל מה שקשור לליריקה, ההפקה או ההגשה שלו, אבל היה איזשהו הוּק בלחן שגרם לי להנהן כלפיו בהערכה וכלפי עצמי בחשבון נפש. האמת היא שאם להיות באמת הוגן הרי שאם התובנה הזו היתה הולכת עימי לאורך כל האלבום כנראה שהביקורת עליו היתה נגנזת ודעתי על בוטנר היתה מחשבת מסלול חדש. אבל אותו הוּק חמקמק הפציע אולי בעוד שני שירים נוספים, בעוד רוב הלחנים היו בנאליים להחריד, ובכל מקרה לכל אורכו העטיפה (ליריקה, הפקה, הגשה) נעה בין 50 גוונים של אפור. כך שבאמת אין לי ברירה אלא להתריע – זה אותו הבוטנר בשינוי אדרת. 

עמוד יח"צן: איך מתכוננים לפלישה לעיתון של מחר?

צילום: עודד קרני

אז כן. עוד מבצע, עוד מלחמה, ועוד הזדמנות לצאת פטריוטים. כל העולם נרתם למען תושבי הדרום ותאמינו או לא, אנחנו לא ציניים כלפי זה. אם רמי קלינשטיין או קובי אפללו מוכנים להופיע במקלטים, מה לנו כי נלין (כל עוד אלו לא המקלטים שלנו). אחרי הכל הם זמרים, זאת העבודה שלהם. אבל גם הם ודאי יודעים שתרומות נותנים בסתר, ולכן כשלתוך התקשורת מסתננות הודעות לעיתונות שכל מטרתן היא לנכש קצת תשומת לב בימים טרופים אלו, משהו מריח לנו קצת נצלני.

ירדתם להופיע במקלט? תדאגו שהאנשים שזה יכול לשמח אותם יידעו. ביטלתם הופעה? תדאגו שרוכשי הכרטיסים יעודכנו ושהמועדון יפרסם זאת באתר שלו. ברגע שאתה מספר על כך לכל העולם באמצעות קומוניקט שמפאר את הקריירה הצבאית שלך אי אפשר שלא לזהות בזה קצת אופורטוניזם. כמובן שהאחריות לכך היא פחות של האמנים ויותר של היח"צנים שלהם. במקרה של עידן עמדי כל כך הרבה מהקריירה שלו היא תוצר ישיר של השירות הצבאי שזה כמעט מתבקש שעיתונאים ירימו אליו טלפון לשאול אם הוא קיבל שיחה מחסום. אבל מה עושים כשלא כולם במצב הזה? חלק מהיח"צנים רוכבים על הגל ויוזמים את האייטם בעצמם.

L.F.N.T - Tales Of A Drunken Man

מאת: וולדורף

למרות שאנחנו מצטיירים כמרושעים חסרי לב, לרוב אנחנו מעדיפים שלא לכתוב ביקורות על אמנים צעירים ועצמאים. אבל לטוב או לרע, האלבום של LFNT , הוא רן ניר מתהילת המוג'וז, חסר סממנים של אלבום בכורה. ניר קפץ ראש למים העמוקים, דילג על כמה שלבים הכרחיים בהתפתחותו כיוצר והוציא יצירה שכאילו אומרת לעולם: "אני לא הבסיסט של המוג'וז, אני תמיד הייתי הסולן". אם לגישה היומרנית הזו היה כיסוי, כנראה שלא הייתם קוראים שורות אלו.

את מה שאנחנו חושבים על אסף אבידן והמוג'וז כבר כתבנו בעבר. אבל נקודה שלא התייחסנו אליה באותו פוסט, מפאת קוצר היריעה, היא מי אשם ב"מחדל"? קל להאשים את הסולן וכותב השירים, על אחת כמה וכמה כשהוא חותם עליהם בשמו. אבל המוג'וז היו בכל זאת הרכב, ולא קשה לדמיין שהיתה לשאר החברים, וניר בתוכם, השפעה מסוימת על הנעשה. אחת התמות שבלטו לרעה בשלושת האלבומים שהוציאו המוג'וז, קשורה לקיבעון הנוסטלגי בעיבודים ובהפקה. ביום שאחרי הלהקה, בעוד אבידן בחר באלבום הסולו שלו להתנסות בכיוונים מוזיקליים חדשים, דווקא האלבום של LFNT הוא המשך כמעט ישיר למה שביאס במוג'וז. הסנגורים יבואו ויגידו: "אז מה? זה מה שהוא יודע לעשות". אבל כאן מגיעה הנקודה הכואבת. התוצאה, Tales Of A Drunken Man, כשמה כן היא: כל כך קלישאתית שהיא נעה בין המביך למשעשע.

רמי קלינשטיין – סיטואציה מורכבת

מאת: סטטלר
רק לפני עשור רמי וריטה היו הזוג של המדינה, בטח בכל מה שקשור למכירות תקליטים או הופעות ענק. קשה להסביר את זה לדור שרגיל ליהודה ונינט אבל בשלהי המילניום הקודם רמי וריטה היו סוג של שידוך מופלא של שני מבני אישיות שהיו כל מה שצרכן הפופ הישראלי חיפש: המאצ'ו הרגיש שמזיין ובוכה (ואולי יורה קצת בין לבין); והדיווה ההיפר-סקסואלית שמחכה לו שישוב לסשן ניגוב דמעות הדדי. על סטרואידים. הגירושין שלהם – של האחד מהשניה ושל שניהם מחברת התקליטים הותיקה שלהם "הליקון" -  היו הפתעות די רציניות שהגיעו לא הרבה אחרי שלב שיא בקריירה. "שיר חשוף" מ-2009, אלבום פוסט-הפרידה של קלינשטיין היה, באופן טבעי, באווירה קצת יותר צנועה ופחות היפר-מופקת מהתוצרת הרגילה שלו. הוא לא כיוון להיות אלבום קאמבק.

באלבום החדש נראה שקלינשטיין מכוון לחזור אל מקומו במרכז הבמה הרדיופונית של המדינה – עם חזרה ללחנים המלודרמטיים וסאונד מיליון הדולר שלרוב אפיינו אותו, פלוס שכבה דקה של פוליש עדכני בעזרת ההפקה של עופר מאירי. חבל שהפגישה החדשה של המיינסטרים הישראלי עם קלינשטיין מזכירה קצת ארוחה משפחתית בה הדוד הנשוי בשנית מגיע עם אשתו החדשה והצעירה וכולם קצת נבוכים מסביב לשולחן, במיוחד כשהוא שותה קצת יותר מדי ובטעות קורא לה בשם של האקסית.

אוהבים עד התקרה: מכתב פתוח לקהל האינדינגב

מאת: וולדורף וסטטלר

אם האינדינגב זכה להישג משמעותי אחד בתרבות הישראלית, הוא זה: הוא הוציא אתכם, חובבי המוזיקה האלטרנטיבית, מעליית הגג בה התחבאתם רוב חייכם. אם בשגרה אתם נרדפים על ידי בריוני המשרד שמתעקשים להזיז את המחוג מ-106 ל-91.8, באינדינגב תזכו להזיע יחד עם 4,000 אנשים מול הבולבול של דורון בוטניק. סדר גודל שבתעשיית המוזיקה הישראלית הכושלת נחשב להישג די מדהים (הקהל, לא הבולבול). הבעיה היא שעד שסיימתם לנער את החול מהבגדים בכניסה לאוטו, כבר שכחתם את מה שהסופ"ש הזה יכול היה ללמד אתכם.