יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

מאיה בלזיצמן - מאיה בלזיצמן


מאת: וולדורף

כשהייתי צעיר אני זוכר היטב את להקת ה"סיקסטיז". למה אני זוכר אותה? כי היא באה להופיע בפרבר שכוח האל בו גדלתי. דווקא היא, להקת קאברים מזדקנת של להיטי שנות השישים, מצאה לה קהל מחוץ לתל אביב. היא ולא נאמר להקות כמו "איפה הילד" או "מופע הארנבות של דוקטור קספר" שזכו להתעניינות תקשורתית באותה תקופה אבל כנראה לא להרבה יותר מזה. למה אני נזכר ב"סיקסטיז" כשאני שומע את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן? כי גם היא כמוהם מהללת תקופה מהעבר ושרה את להיטיה עשרים שנה מאוחר מדי. מה גרם לה לעשות את זה? כי אנחנו מדינה מוכת נוסטלגיה שלא יודעת להעריך דברים בזמן אמת ובו בעת מהללת את העבר. האם היא הייתה צריכה לעשות את זה? אם יש לה מטרות אמנותיות – ברור שלא. למה שאמן שמכבד את עצמו יאכיל את הטרול הנוסטלגי, אם זה לא עבור בצע כסף. במקרה הספציפי הזה, נראה לי שהיא נשארה קרחת משני הכיוונים.

בשנות ה-90 נכתבו כמה שירים טובים, אבל כמו כל סצנה מוזיקלית מקומית, גם זו הייתה בועה שהתנפחה והתנפצה מהר מדי ועם יותר מדי אויר חם. וכמו כל סצנה מוזיקלית מקומית, המיתולוגיה שבדיעבד הייתה חזקה מהמציאות. כך תויג לו "דור רוקסן" כתור הזהב של הרוק הישראלי. אפילו בלזיצמן מצהירה בחוברת האלבום שהיא לא גדלה ברוקסן אלא על מיתוס רוקסן, לכן בלי ששמה לב הניסיון להצדיע לתקופה הפך בעצם להצדעה ריקה למיתוס. בשביל זה יש לנו להקות כמו ה"סיקסטיז" או "שליחי הבלוז" שעושות את זה הרבה יותר טוב ועם מיתוסים קצת יותר מרשימים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא נגד קאברים. כשהם עשויים נכון, מצליחים לחדש ולרענן את הביצוע המקורי או להוסיף לו משהו חדש – הם טובים וחשובים לא פחות משירים מקוריים. אם כן הבנתם אותי נכון אז הנחתם שאני לא מוצא שום דבר מהמעלות הנ"ל באלבום החדש של בלזיצמן. בגדול אפשר לחלק את הביצועים באלבום לשניים: השקטים, בהם באה לידי ביטוי הנוכחות של בזליזצמן כצ'לנית, והקצביים, בהם באה לידי ביטוי הלהקה שהרכיבה סביבה. הביצועים השקטים לכאורה עדיפים ולו רק בגלל שהם מאפשרים לה פחות מרחב לטעויות. הרי כמה כבר אפשר לטעות בביצוע נוגה עטוף כלים קלאסיים? אז זהו, ששירי רוקסן מאפשרים בדיוק טעויות כאלו, כי הם מעולם לא נכתבו לביצועים כאלו. חוץ מזה שאת הבדיחה של "מישהו שומע אותי" פיטר רוט כבר הרס ב"עבודה עברית". כבר אז הביצוע ה"אינטימי" לא חשף עומקים חבויים.



על ביצועי הלהקה אין בכלל טעם להתעכב מכוון ש(זהירות, פרדוקס) העיבודים היו קבילים אולי כקאברים בשנות ה-90. ובכל זאת יש ביצוע אחד שחושף את הבלוף כולו. סוד הקסם בביצוע המקורי של "כל החבר'ה" של מוניקה סקס טמון בקונטרסט שבין המילים המזעזעות לעיבוד החלבי והביצוע היבשושי של יהלי סובול. בלזיצמן מלבישה על השיר עיבוד דרמתי ושירה מלאת פאתוס שהייתה מתאימה אולי לגרסת המחזמר של השיר. יש לכך כמה סיבות אפשריות: או שהזמרת חשבה שהשיר לא מספיק ברור ולכן צריך להדגיש את החלקים הדרמטיים, כמו בסרט אימה גרוע, או שהיא חשבה שהקהל של היום שטחי ורדוד ועל כן לא יצליח להבחין ברבדים של השיר (אם זו התשובה, בהחלט מגיעות לה נקודות על הציניות), או שהיא פשוט לא הבינה את השיר ואז מישהו היה צריך להיות מספיק אכפתי כדי לייעץ לה לא לשיר אותו. כך או כך הביצוע לא מוסיף כבוד לאף אחד.
בלזיצמן לא אלמונית לתעשייה. כצ'לנית שליוותה בעבר את אריק ברמן, איה כורם וקרן פלס, ודאי הייתה מצליחה להשיג ממישהו שירים. לא בטוח שטובים, אבל לפחות אפשר היה לשפוט אותה על סמך ניסיון אמיתי. נכון שאז הסיכויים לסיבובי הופעות בפרברים היו קטנים, אבל ממרחק של עשרים שנה אולי היו שופטים אותה עם קצת יותר כבוד. ומי יודע, אולי אפילו היו מקדישים אלבום ל"מיתוס" שהיה נוצר סביבה. הי, אם לחמי רודנר זה הצליח...

2 תגובות: